אז, עוד היינו בטוחים, שברחוב "השיירות" משתרכות בזו אחר זו
שיירות של גמלים, מצלצלים בפעמוניהם - דינג - דונג - דינג -
דונג. חשבנו שברחוב "איטליה" גרים איטלקים שחורי שיער. וב"גשר
הנשיקות" כולם מתנשקים. אחר כך כבר לא היו יותר שיירות
ואיטלקים, וגם הרחובות כבר מזמן שינו את שמם. רק "גשר הנשיקות"
נותר כמות שהיה.
החצר שלנו הייתה מרוצפת באבן ירושלמית. האבנים היו מונחות עקום
ויצרו גבעות והרים, עמקים ובורות. כשגשם היה שוטף את העיר במשך
כמה ימים, הבורות היו מתמלאים מים והבליטות היו כאיים של אבן -
בודדות בתוך הים השחור. כדי לא להרטיב את הרגליים, היינו
קופצים מאי לאי. אבל בערב חזרנו תמיד עם רגליים רטובות, כי
האיים היו קטנים, כמעט בלתי נראים.
באביב לחצר שלנו היה ריח של עצים פורחים, ובסתיו - ריח של
תפוחים. התפוחים היו במרתף. ראשיד, השכן הבדואי שלנו, היה שומר
אותם שם. הוא היה זבן בשוק עם באסטה גדולה כזאת וקול צעקני
פחד.
כן, כן, אהבנו את החצר שלנו. אף פעם לא היה לנו משעמם. כל היום
היינו משחקים. תופסת צבעים, תופסת גובה, תופסת מספרים, תופסת
עיגולים, תופסת טבעת, מחבואים, מחניים, טלפון שבור, טלפון
מצחיק, טלפון מהיר... את המשחקים האלו, השאירו לנו בירושה
הילדים של פעם שכבר התבגרו והפכו לאנשי עסקים ואבות לתפארת.
אבל היו לנו מלא משחקים שהמצאנו לבד. לדוגמה משחק היפהפייה. אף
אחד לא זכר מי בדיוק המציא את המשחק הזה, אבל כולנו אהבנו
אותו. כאשר כל החברה' מהשכונה התאספו תחת עץ הברוש הזקן, מישהו
תמיד הציע:
- יאללה, בואו נשחק ביפהפייה.
כולם נעמדו במעגל והמילים של השיר החלו רצות מאחד לשני:
- אן דן דינו...
התרגלנו למילים הללו, הלקוחות משפה מסתורית...
- אליק בליק בום.
אהבנו כשמירי מדירה 7 הייתה היפהפייה, וסידרנו תמיד שהשיר
ייגמר בדיוק עליה. היא הייתה משפילה את עיניה ומעבירה את ידה
לאורך השמלה הקצרצרה בביישנות. היא ידעה שתבחר להיות היפהפייה
ותצטרך לעמוד במרכז המעגל. כמו תמיד.
עכשיו אני נזכר שמירי מדירה 7 הייתה די מכוערת: היה לה אף גדול
ופחוס, ושפתיים קטנטנות ומכווצות כאלה שסביבן היו מפוזרים, כמו
פירורי לחם, הנמשים. גם המצח היה מלא בפירורים. עיניים דהויות,
חסרות צבע. שיער מקורזל ודליל. היא פסעה בצעדים רעשניים ועם
בטן בחוץ. אבל לא שמנו לב לזה. חשבנו כי אדם יפה נפש הוא גם
יפה מבחוץ והמניאקים תמיד נראו לנו מכוערים. מירי מדירה 7
הייתה הילדה הכי מקסימה והכי חמודה בשכונה ולכן תמיד בחרנו בה
שתהיה היפהפייה.
כשהיא הייתה יוצאת למרכז המעגל היינו, לפי חוקי המשחק, מתחילים
"להתאהב" בה. כל אחד מאתנו היה אומר משפטים ששמע בסרטים:
- יש לה צוואר ברבורתי - אמר אחד.
- לא ברבורתי אלא ברבורי - תיקן אחר והמשיך את המשחק - יש לה
שפתיים בצבע הוורדים.
- יש לה תלתלי זהב.
- יש לה עיניים תכולות כמו... כמו...
-כל הזמן אתה שוכח, יא אהבל! תכולות כמו הים.
ומירי הייתה פורחת. הפנים הלבנבנות היו מתכסות בסומק אדמדם.
היא הייתה מכניסה את הבטן, מניחה את ידיה על המותניים, ומעיפה
רגל הצידה בקוקטיות.
המילים שלנו הפכו למראה בה מירי ראתה את עצמה. יפהפייה...
- יש לה עור משיי.
- ריסים כמניפות.
- יש לה שיניים... שיניים...
- מה שיניים!? שיני פנינה.
כבר התחלנו להאמין שאצל מירי שלנו הכל עשוי מזהב, ממשי
ומפנינים, ואין יפה ממנה.
כאשר אוצר המילים שלנו היה נגמר, מירי הייתה צריכה לספר משהו.
- אתמול רחצתי בים. המים היו חמימים. - סיפרה מירי בעוד היא
רועדת מהרוח החורפית הקפואה - היה מאוחר בלילה. הים זהר כולו.
גם אני הייתי זוהרת. הייתי דולפין... בעצם לא דולפין, הייתי
בתולת ים.
אז מה היא תספר? שהיא עזרה לאימא שלה, קיפלה כביסה, קילפה
תפוחי אדמה? או שהכינה שיעורי בית ושיננה נוסחאות במתמטיקה
למבחן?
- לידי קפצו דגי זהב מן המים. גם הם זהרו...
בחלק הזה מישהו כבר לא יכל להתאפק:
- לא יכול להיות!
מירי הושיטה אליו את ידה:
- נו, תריח. מה?
- סבון נקה 7.
מירי נדה בראשה לאות שלילה:
- זהו ריח הים...
והיו דמדומי ערב עם קצת ערפל, ואי אפשר היה להבחין אם יורד גשם
או לא. רק על זגוגיות החלונות היו בועות קטנטנות כאלו. ואז הן
היו מתפוצצות לפתע, בלי להשמיע קול, ונעלמות חרש. אבל בכל זאת
הרגשנו את קרבתו של הים הדמיוני - חמים, זוהר, מלוח...
וכך היינו משחקים באותם ימים. כשירד גשם - הסתתרנו מתחת לברוש
או תחת הגגון של משפחת גבאי. כשהיה מחשיך - התקהלנו תחת הפנס
היחיד בחצר. אפילו הקור הכי חזק לא יכל לנו.
יום אחד, הגיעו דיירים חדשים לבניין שלנו. פתאום בשכונה הופיע
אחד חדש. הוא היה גבוה נורא וקצת עקום, כאילו רצה להיראות יותר
נמוך. על הלחי היה כתם לידה ענק. הוא התבייש בכתם ותמיד כיסה
את הלחי בידו. הייתה לו פלולה על האף וריסים ארוכות, כמו של
בנות. גם בריסים שלו הוא התבייש.
החדש עמד בצד. קראנו לו והצענו לו לשחק אתנו ביפהפייה. הוא
הסכים. הרי הוא לא ידע מה הקטע של המשחק. קרצנו אחד לשני
מחויכים ובחרנו... אותו! איך שהתחלנו לדבר על הצוואר הברבורי
וריסי המניפות שלו, הוא נהייה סגול כמו סלק, וקפץ החוצה מן
המעגל. נקרענו מצחוק וצעקנו לו:
- יאללה תעוף מפה, יא מכוער! נשחק סבבה גם בלעדיך!
אבל כשכולם חזרו למעגל, מירי זעה צעד אחד אחורה:
- גם אני לא רוצה לשחק!
כמעט התפוצצנו מהשוק:
- מה קרה? מה נסגר אתך? מה זאת אומרת עכשיו "גם אני לא רוצה"?
- ככה! - מירי התרחקה מאתנו.
ופתאום כבר לא רצינו לשחק יותר. התבאסנו רצח. ומירי הלכה לחדש
ואמרה לו:
- כשמשחקים ביפהפייה, תמיד בוחרים אותי!
- אותך!? למה אותך!? - התפלא החדש - למה מה, את יפה??
לא רצינו להתווכח אתו. צחקנו עליו. אבל פרצופה של מירי התארך
לפתע, ופירורי הלחם סביב הפה ועל המצח נראו בולטים יותר.
- אבל עובדה שתמיד בוחרים אותי!
- וזה דפוק שיבחרו דווקא בך - אמר החדש - ובכלל כל משחקי
התינוקות שלכם ממש לא מעניינים אותי.
- נכון - מירי פתאום הסכימה אתו.
מאז שהחדש הגיע, משהו מוזר קרה למירי. היא הייתה עוקבת אחריו.
פוסעת חרש, בצדו השני של הרחוב, כדי שאף אחד לא ישים לב. אנחנו
כמובן שמנו לב והיינו בטוחים שנדפק לה המוח. או שאולי היא
המציאה משחק חדש. בלש או משהו כזה. הוא נכנס למאפייה והיא
עומדת ממול ומבטה לא מש מדלתות הזכוכית השקופות. גם בבוקר
הייתה מחכה לו ליד הכניסה והולכת אחריו עד לבית הספר.
החדש לא ממש קלט בהתחלה שמירי מדירה 7 עוקבת אחריו כמו צל.
כשהוא גילה, התעצבן:
- שלא תעיזי לעקוב יותר! - צעק לה.
היא לא ענתה לו. הפנים שלה נהיו לבנות כסיד והיא החלה רצה
לכיוון השני, בורחת ממנו. והוא צעק אל הגב שלה:
- תסתכלי על עצמך במראה, יא מכוערת!
הוא ציווה עליה להביט על עצמה במראה. לנו לא היה אכפת אילו
חוטמים יש לנו, אילו פיות, סנטרים, באיזה כיוון סומר השיער,
איפה מלבלב לו חצ'קון חדש... ומירי הכירה רק ראי אחד - אותנו
כששיחקנו ביפהפייה. היא האמינה לנו. והאידיוט הזה, עם הכתם
לידה המגעיל, ניפץ את המראה שלנו לרסיסים. במקום שמחת החיים,
האושר והנדיבות, נגלו גסות, עצב ורשעות. מירי, בפעם הראשונה,
הביטה בראי והראי רצח את היפהפייה. בכל פעם שניצבה מול המראה,
משהו בתוכה מת. נעלם הצוואר הברבורי. נעלמו השפתיים בצבע
הוורדים, העיניים התכולות כמו הים.
אבל אז עוד לא הבנו את זה. שברנו את הראש: מה יש לה? לא הכרנו
את חברתנו. היא נהייתה מוזרה. זרה. התרחקנו ממנה, והיא בעוברה
לידנו אפילו לא הביטה לעברנו, אפילו לא חשבה לחזור להיות מירי
הרגילה מדירה 7. מירי הנורמלית שלפני הבן זונה הזה, החדש.
כשהיא הייתה מבחינה בו, הייתה בורחת בספרינט.
בעיר שלנו תמיד יש גשם. לפעמים הוא לא מפסיק לטפטף במשך כמה
ימים. כולם כבר התרגלו ולא מתייחסים אליו. המבוגרים מתכסים
במטריות, מתחבאים. הילדים מדלגים מאבן לאבן, מאי לאי, נזהרים
לא להירטב אבל נרטבים בכל זאת.
באותו ערב היה גשם זלעפות, ורוח חזקה כזאת, כמו בחדשות שמשדרים
מאמריקה. היו שמועות שבצפון כל הערים מוצפות, ושהכינרת עלתה על
גדותיה. אבל שיחקנו אותה קשוחים. ישבנו על הספסל בחוץ, תחת
הגגון של משפחת גבאי, ולא רצינו לעלות הביתה. ומירי מדירה 7
עמדה מתחת לחלון של החדש. מה היא עומדת שם? אולי החליטה להרגיז
אותו? או שהתערבה בינה לבין עצמה שתצליח לעמוד בגשם עד שתספור
עד אלף? או עד אלפיים? היא לבשה מעיל מלפני ארבע שנים שהיה קטן
עליה בכמה מידות. לא היה לה כובע. גם לא צעיף. השיער המקורזל
והדליל שלה נרטב ונדבק לה לפנים. עיניה נצצו כמו שתי טיפות
קפואות. צינורות מהגג רעשו, הזגוגיות בחלונות צלצלו, המטריות
רחשו בקול, כאילו מודיעות לעולם שיש גשם. היא לא שמעה ולא ראתה
כלום. לא חשה בטיפות הקרות הזולגות במורד גבה. היא ניצבה,
עקשנית, מתחת לחלון של החדש.
קראנו לה מתחת לגגון:
- מירי! בואי שבי אתנו! מ - י - ר - י!!!
היא לא באה. רצנו לתוך הגשם, משכנו אותה בידיה, במעילה. שתבוא
אלינו, תתחמם קצת מתחת לגגון. הרי לא ניתן לחברה שלנו לקפוא
למוות.
- ת ע ו פ ו!!! - היא צרחה עלינו.
חזרנו לספסל והבטנו אל הרחוב. אנשים התרוצצו עם המטריות שלהם.
נראה כאילו שעל העיר נחתה פלוגה של צנחנים עם מצנחים שחורים
ועצובים. פלוגה של הולכי רגל. אחר כך קלטנו שלמירי ניגשה אימא
שלה. שעה ארוכה היא ניסתה לשכנע את מירי לעלות הביתה. בסוף היא
הצליחה לגרור את ילדתה לכניסה. בכניסה היה חשוך ורק נורה אחת
קטנה האירה באור חום-צהבהב חלש.
אימא של מירי הפנתה את פניה בכיוון האור ושמענו איך היא אמרה:

- תסתכלי עלי! אני יפה?
מירי הביטה באמה בפליאה. הביטה ולא ראתה מאום. האם אימא יכולה
להיות יפה או מכוערת?
- לא יודעת - הודתה מירי.
- הגיע הזמן שתביני, - אמרה אימא של מירי - אני לא יפה. אני
ממש מכוערת.
- לא! לא!!! - צרחה מירי.
היא התמוטטה אל תוך ידיה של אמה והתחילה לבכות. לא הצלחנו
להבין אם היא בוכה בגלל אימא שלה או בגלל עצמה.
-וזה לא נורא - אמרה אמה של מירי ברכות - מזל ואושר זה לא
ליפים בלבד. גם מכוערים מתחתנים בסוף.
- אני לא רוצה להתחתן! - בכתה מירי וכולנו הסכמנו אתה.
- בטח, בטח... לא חייבים להתחתן...
אחר כך הן יצאו לתוך הגשם והתחילו ללכת. ואנחנו, בלי להחליף
מבטים, הלכנו אחריהן. לא מתוך סקרנות חלילה. חשבנו שאולי מירי
תזדקק לנו. שמענו את מירי שואלת:
- היה לך בעל?
- לא.
- אבל היה לי אבא!? - אמרה מירי, ספק שואלת, ספק קובעת עובדה.
אמה לא ענתה. היא כאילו לא שמעה את השאלה. מירי התרגזה ופלטה
בציניות:
- אז מה את מנסה לומר? שחסידה הביאה אותי?
- כן... חסידה... - לחשה אימא של מירי בעצב - באה, את מבינה,
חסידה. ועפה בחזרה. ואת נשארת.
הן הלכו לאורך סמטה חשוכה בלי מטריה. אבל לא הזיז להן. אם גשם
אז גשם... ואנחנו רעדנו מהקור המקפיא שאחז בנו.
- אז את אומרת שאבא שלי היה חסידה? - אמרה מירי וצחקה בעצב -
איזה יופי. כשאני אגדל יקראו לי גב' חסידה. אולי גם יצמחו לי
כנפיים... אם נגיד, היית מוצאת אותי בתוך כרוב, היה הרבה יותר
משעמם...
- אני לא מסכימה שתתבדחי בנושא הזה!
- אני לא מתבדחת! - היא באמת כבר לא צחקקה. הקול שלה רעד. -
ואיפה הוא... החסידה?
אימא הסתובבה ומחתה דמעה שזלגה במורד לחייה.
- גם הוא היה מכוער? - שאלה מירי.
לפתע מירי עצרה. היא אחזה בחוזקה בידה של אימא. לופתת את היד.
היא הביטה אל תוך עיניה. היא הביטה על אמה כאילו נפלה טעות,
ולידה עומדת אישה זרה ולא מוכרת. הילדה ראתה את אמה בתוך ראי
קר, חסר רחמים. כמו שהיא באמת. כמו שאנחנו ראינו אותה. היינו
דבוקים לקיר החשוך של הבניין. כל כך קרובים אליהן. הרחנו ריח
של סבון ושל בגדים ישנים ועבשים. מירי, כאילו חשה בנוכחותנו,
אמרה בקול רגוע:
- אימא, בואי נשחק ביפהפייה.
- אל תדברי שטויות.
- לא, לא. בואי נשחק. אני אלמד אותך. פשוט תעמדי ותקשיבי למה
שאני אומרת.
היא לחצה עוד יותר את ידה של אימא שלה, התקרבה אליה. בלחש,
כמעט ללא קול, החלה מדקלמת את המילים המוכרות מהמשחק שלנו,
המילים שאנחנו הענקנו לה.
- אימא, יש לך צוואר ברבורי. ועיניים גדולות, תכולות כמו הים.
יש לך שיער ארוך וזהוב. ועיניים בצבע פרחי הוורדים...
הגשם נסחט מתוככי העננים. תחת הרגליים נשפכו אוקיינוסים
קפואים. כל העיר רעשה ורחשה. אבל דרך צפצוף הרוח, דרך הקור
החודרני, זלגו מילים חמות שהשכיחו את היגון:
- יש לך עור משיי... ריסים כמניפות... שיני פנינה...
והן פסעו הלאה, נצמדות אחת לשניה. וכבר לא דיברו. הן היו
מאושרות. המשחק שלנו סייע בידן. אן דן דינו... ואנחנו עמדנו
דבוקים לקיר והחזקנו ידיים קפואות. ליווינו אותן במבטינו עד
שנעלמו באפלה... אליק בליק בום.