[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בונבון הבובון
/
בן הטייס

אני מוכן להישבע שמעולם לא שמעתי על טייס בחיל האוויר בשם
גוטמן. אבל פניו בתמונה הצבעונית שתלויה מעל מיטתו של הילד
נראים לי כה מוכרים... מוזר...
הוא מצולם מיד אחרי שסיים את טיסתו בשמיים הכחולים וחזר לדרוך
על האדמה היציבה. חבוש בקסדה כסופה ואטומה שמאפשרת לנשום גם
במקומות שאין בהם אוויר. עם התלבושת הזאת הוא יותר דומה
לאמודאי מאשר לטייס.
קפטן גוטמן אינו גבוה במיוחד, אבל לא שמים לב לכך בתמונה כי
צילמו אותו עד מעל למותניים. אך ניתן בבירור לראות את עצמות
הלחיים הבולטות, והעיניים הנראות כמו קווים קטנים, והגבות
העקומות מעט, והצלקת, הצלקת הקטנה על המצח, כתוצאה מתאונת טיסה
מפורסמת, שדובר עליה רבות בכלי התקשורת.
התמונה של הטייס שייכת ליוס'קה גוטמן. היא תלויה מעל מיטתו,
נתונה במסגרת עץ שחורה. כאשר נכנס אדם חדש לבית, יוס'קה מושך
אותו בחולצה אל התמונה ואומר בחגיגיות: "אבא שלי !". והוא אומר
את זה, כאילו שהוא באמת עורך היכרות בין אביו לאורח.
יוס'קה גר בירושלים, בסמטה קטנה, "צריף השמירה" שמה. ברור
שברחוב של יוס'קה אין שום צריף, הרי מסביב מתנשאים בנינים
גבוהים וחדשים. אז, בזמנם של התורכים, היה פה הצריף הזה.
מעניין איפה הוא ניצב? ליד המכולת או בפינה במקום מושבו של
הסנדלר? ומעניין איך קראו לשומר, שבלילות המקפיאים היה מתפרץ
לצריף החמים, בכדי להפשיר את ידיו מעל האש החמה. אבל רק לשניה!
השומר לא אמור להיתקע בצריף בעת מילוי תפקידו...
מתחת לחלון חדרו של יוס'קה, יום וליל יש רעש משאיות- בדיוק
בונים שם מרכז קניות חדש. אבל יוס'קה כבר התרגל להמולה והוא
כבר לא מתייחס. שום דבר לא מפריע לו. חוץ ממטוסים... אף מטוס
לא יעבור מעל ראשו מבלי שיוס'קה ישים לב. לשמע רעש המנוע הוא
נרעד, מתרגש. עיניו המודאגות תרות בשמיים אחר הכנפיים הגדולות
והכסופות של האווירון. בעצם, אפילו מבלי להביט בשמיים, הוא
מסוגל, רק לפי הרעש, לזהות איזה מטוס שט שם בשמיים - רגיל או
ריאקטיבי, וכמה מנועים יש לו. כל זה בגלל שכבר מגיל קטן הוא
התרגל למטוסים.
כשיוס'קה היה קטן, הוא גר רחוק - רחוק מירושלים. הוא גר בעיירה
בבסיס צבאי של חיל האוויר - חצרים.
יוס'קה נולד בעיירה הזאת וחי שם מחצית מחייו. בן אדם לא זוכר
איך עשה את הצעד הראשון שלו ואיך אמר את המילה הראשונה. אבל,
אם נגיד, נפל ושבר את הרגל - את זה יזכור. אבל יוס'קה אף פעם
לא נפל ולא שבר רגל, ועל המצח אין לו צלקת כי הוא גם אף פעם לא
נפל על הראש. ובכלל יוס'קה לא זוכר כלום ! הוא לא זוכר איך
לשמע רעש מנועים, חיפש נקודה בשמיים הכחולים, איך הושיט את ידו
ורצה לגעת במטוס. כף ידו הייתה רכה כמו כרית קטנטנה, עם קמט
עמוק ליד האגודל, כאילו בדיוק שם מישהו חרט קו עם טוש עבה.
כשיוס'קה היה קטן הוא ידע רק לדרוש ולנדנד, וכשהוא גדל קצת, בן
4 בערך, הוא גם התחיל לשאול שאלות. והוא שאל את אמו את השאלות
הכי לא צפויות. היו גם שאלות שאמו לא יכלה לענות עליהן: "למה
המטוס לא נופל מהשמיים?", "למה אנשים לא יכולים לעוף?" וכו'.
יוס'קה גדל עם אמו. אבא לא היה לו. בהתחלה הוא היה בטוח שככה
זה צריך להיות, וזה בכלל לא הטריד אותו, שאין לו אבא. הוא לא
התעניין ואימא לא סיפרה כלום, והוא בכלל לא ידע שאמור להיות לו
אבא. אבל בוקר אחד הוא שאל:
-אימא, איפה אבא שלי ?
הוא חשב שלאימא שלו יהיה נורא קל לענות על שאלה כה פשוטה. אבל
אימא שתקה. "שתחשוב קצת" - החליט יוס'קה, ונאזר בסבלנות. אבל
אמו לא השיבה. את יוס'קה זה לא כל כך הדאיג, אימא לא ידעה
לענות על הרבה שאלות שהוא שאל.
מאז יוס'קה לא שאל יותר שאלות. מה הטעם בלשאול אם אימא לא
יכולה לענות? אבל את השאלה הזאת הוא לא שכח כל כך מהר כמו את
שאר השאלות שלא קיבל עליהן תשובה. לפתע הוא הרגיש צורך מוזר
באבא, והתחיל לחכות בקוצר רוח עד שאביו יחליט להופיע. כמה שזה
ישמע מוזר, אבל יוס'קה ידע לחכות. הוא לא חיפש את אבא בכל פינה
בבית ולא דרש שאימא תמציא מיד את האבא שחסר לו. הוא פשוט חיכה.
"אם לילד קטן מגיע אבא, אז בסוף אבא יבוא...".
"מעניין איך אבא יבוא?" - חשב יוס'קה - "ברגל או באוטובוס? לא!
אבא יגיע במטוס! הרי הוא טייס. בעיירה הצבאית לכל הילדים יש
אבא טייס. אז גם אבא שלי חייב להיות טייס !".
כשהוא הלך לטייל אם אמו, הוא התבונן בגברים החולפים לידם. הוא
ניסה לנחש למי מהם דומה אבא שלו. "זה יותר מדי ארוך" - מלמל
לעצמו יוס'קה, כשהוא מסובב את הראש אחר הסמל הגבוה - "לאבא כזה
אי אפשר אפילו לטפס על הגב! ולמה אין לו שפם ?! לאבא שלי חייב
להיות שפם ! רק לא כמו אצל הזבן במאפייה. הוא, יש לו שפם
ג'ינג'י ולאבא שלי אני רוצה שיהיה שפם שחור או מקסימום
אפור...". מיום ליום יוס'קה חיכה וחיכה שאבא שלו יבוא, אבל הוא
לא בא משום מקום.
-"אימא, תעשי לי ספינה" - אמר פעם יוס'קה והושיט לאמו קרש עץ
קטן.
אימא הסתכלה על בנה בחוסר אונים, כאילו שהוא שאל אותה אחת
מאותן השאלות שאין לה תשובה עליהן. אבל אז פתאום הבזיק בעיניה
ניצוץ של החלטיות. היא נטלה את הדיקט מידי בנה, הוציאה מן
המגירה סכין מטבח גדולה והחלה לגלף. היד לא שלטה בסכין כראוי.
הסכין חתכה פיסות עץ לא כמו שאימא רצתה, אלא סתם, איך שבא לה.
סכין מטומטמת !!! אחרי זה הסכין החליקה והאצבע של אימא נחתכה.
הדם האדום נטף על הרצפה. אימא אמרה "קיבינימט", העיפה את
הספינה הלא גמורה לחדר השני והודיעה ליוס'קה:
-יותר טוב אם אני אקנה לך ספינה.
-אבל אני לא רוצה ספינה קנויה!! - אמר יוס'קה והרים את הקרש
מהרצפה.
לחברים שלו היו ספינות יפות כאלו, עם ארובות ומפרשים, וליוס'קה
הייתה סתם פיסת עץ מכוערת וגסה למגע.
אבל חתיכת העץ המכוערת הזו, שהתיימרה להיות ספינה, שיחקה בחייו
של יוס'קה תפקיד מאוד חשוב.

יצא הרבה שיוס'קה היה מסתובב במסדרון חדר המדרגות עם הקרש -
ספינה שלו. פעם אחת נתקל בשכן שלו - שאול. שכנו היה טייס. כל
היום הוא היה "נעלם" בשדה התעופה ויוס'קה היה "נעלם" לגן
הילדים. ובגלל זה הם אף פעם לא נפגשו, ובכלל לא הכירו אחד את
השני.
-מה המצב, אחי ? - שאל שאול את יוס'קה כשראה אותו במסדרון.
יוס'קה הרים את ראשו והחל מתבונן בשכנו. שאול לבש חולצת טריקו
לבנה רגילה אבל המכנסיים והנעליים הגבוהות היו צבאיים. על כתפו
הייתה זרוקה מגבת.
- שלום - ענה יוס'קה.
-ולמה אתה מתהלך במסדרון לבדך ? - שאל השכן.
-אני סתם ככה, מטייל...
-אז למה אתה לא יוצא החוצה, לחצר ?
-אסור לי... אני קצת חולה ומשתעל כל הזמן.
-בטח לא החלפת לגרביים יבשות אחרי שקפצת בשלוליות כל היום, אהה
?
-לא, מה פתאום. כולה אכלתי קצת שלג וזה היה נורא טעים !
-הבנתי.
בסוף השיחה שהתרחשה במסדרון האפל, שם לב השכן לקרש בידיו של
יוס'קה.
-מה זה אצלך ביד ? - שאל.
-ספינה.
-איזו מין ספינה זאת ?! זה סתם קרש ולא שום ספינה ! - אמר שאול
והציע - תביא, אני אגלף לך ספינה כמו שצריך.
-טוב, אבל תזהר לא לשבור - הזהיר יוס'קה והושיט בחשדנות לשאול
את פיסת העץ המצ'וקמקת.
-איך קוראים לך ? - כבדרך אגב שאל השכן, תוך כדי שהוא מסובב את
הקרש בידיו.
-יוסי.
-כלומר... יוס'קה ?
יוס'קה... זה טוב ! אימא תמיד קראה לו יוסילה' ופתאום -
יוס'קה. נורא יפה...
בזמן שיוס'קה הרהר בשמו החדש, הוציא השכן אולר מכיסו והחל לגלף
בזריזות את הספינה של יוס'קה. ואיזו ספינה זאת הייתה !! ישרה,
חלקלקה, עם ארובה גדולה באמצע ותותח ענק בחרטום. על הרצפה,
הספינה לא עמדה ישר, הייתה נופלת הצידה, אבל בשלוליות היא
הרגישה נפלא. שום גלים ורוחות לא יכלו לה. ישובים בישיבה
מזרחית, נעצו חבריו של יוס'קה בסקרנות וקנאה את מבטיהם בספינה.
כולם רצו להושיט אותה בשלולית, למשוך בחוט, לפחות לגעת בה.
ויוס'קה... יוס'קה חגג !
-אל תשפריץ לי עליה ! - צרח הוא על אחד מחבריו, כאילו שהספינה
חששה ממים.
-אל תמשוך חזק מדי, אתה תהפוך אותה ! - הוא הזהיר בחומרה חבר
אחר, למרות שהספינה הזו, ספינתו הדגולה של יוס'קה, הייתה
הספינה הכי עמידה, הכי יפה, והכי חזקה בצי החצר.
-מי זה שהכין לך ספינה כזאת ? - שאל את יוס'קה אחד הילדים.
-אבא !!
-שקרן ! - ענה חברו - אין לך אבא !!
-לא ! יש לי ! לא נכון, ועוד איך יש לי !! - צעק בנחישות
יוס'קה - והוא עוד יכין לי הרבה דברים יפים...

בערב אימא שמה לב לספינה החדשה של יוס'קה. היא הרימה אותה
מהרצפה, חקרה אותה בעיניה בתשומת לב לפרטים הקטנים ושאלה:
-מאיפה יש לך את זה ?
-אבא הכין לי - ענה לה בנה.
-אבא ??  אין לך אבא.
את המילים האחרונות אימא סחטה מעצמה בכוח וליוס'קה היה נדמה
לרגע שהוא ראה דמעה מחליקה על לחייה. אבל רק לרגע...   המילים
של אימא לא נגעו ליוס'קה. הוא אמר:
-מה זאת אומרת "אין לך אבא" ? בטח שיש לי ! הרי אפילו לבנות יש
אבא ואני בן. בטח שיש לי אבא, מגיע לי שיהיה לי !
פתאום אימא הפסיקה להתווכח. הביטו עליה עיניים גדולות
ועקשניות. בעיניים הללו היו כל כך הרבה החלטיות ובטחון שאימא
פשוט שתקה. היא הבינה שבנה הקטן נחוש בדעתו, שהוא לא יוותר כל
כך בקלות על מה שמגיע לו, על מה שהטבע קבע שמגיע לו.
אימא השפילה את עיניה והלכה והוא לא מש ממקומו - איש קטן
שהחליט לקחת אחריות על עצמו. הוא חיבק את ספינתו, הצמיד אותה
לחזהו בחוזקה, כאילו מישהו רצה לתלוש מידיו את החפץ היקר הזה.
ושאול אפילו לא תיאר לעצמו מה עשתה הספינה לשכנו הקטן ובטח לא
חשב שיוס'קה בחיפושיו אחר אבא, עצר את אצבעו עליו.

בחזרו מגן הילדים, יוס'קה היה שואל:
-אבא בבית ?
אימא לא ענתה, ואחרי כמה דקות יוס'קה היה מתגנב למסדרון ועושה
צעדיו אל הדלת השכנה. דוחף בכתפו את הדלת אך זו לא נפתחה - אבא
לא היה בבית.
יוס'קה לא התייאש. נו אז מה שאבא לא בבית ! העיקר שיש אבא וזהו
!
עם הזמן התגבשה אצל יוס'קה מודעות משלו למושג "אבא". אבא גר
בחדר נפרד, אוכל בחדר אוכל ומכין לעצמו קפה. ואם נגיד נקרעת לו
החולצה, הוא תופר את הטלאי בעצמו. והוא לא מדווח לאף אחד לאן
הוא הולך ומתי יחזור. יוס'קה החליט שאבא צריך להיות בדיוק
כזה.

יום אחד יוס'קה נהיה חולה מאוד. הפעם הוא קצת הגזים בכמות השלג
שאכל וחטף חום. הוא פשוט שכב במיטתו ונשרף. היה נדמה לו כי
המיטה ניצבת על מדורה לוהטת, והאש מלהיטה את הכרית, את השמיכה,
את החולצה, אותו... וכל הזמן דוחפים לו מדחום ותרופות לפה כי
פוחדים שלא יישרף כליל.
יוס'קה לא נאנח, לא בכה, לא קרא לאימא. סבל כמו גבר. הוא נשם
בכבדות ולפעמים נתקף בשיעולים ואז הרגיש את הכדור המחוספס
מתגלגל בחזהו.
כל היום ישבה ליד יוס'קה הדודה השמנה מהדירה השכנה. הדודה רצתה
כל הזמן שיוס'קה יישן. היא סיפרה לו כל מיני סיפורים ואגדות.
בסוף, מהסיפורים, נרדמה הדודה בעצמה. בערב, כשאימא חזרה
מהעבודה, הדודה התרוממה בשקט ממקום מושבה והתגלגלה אל דירתה
הסמוכה.
עם אימא היה יותר כיף. כל הזמן היא התרוצצה. פעם הייתה מביאה
משהו, פעם הייתה לוקחת ופעם הפילה צלחת שנשברה לרסיסים על
הרצפה בקול ניפוץ מחריש אוזניים. היא הפילה אותה בטעות, לא
בכוונה... היא טלטלה את יוס'קה, האכילה אותו בכדורים לבנים
והשקתה אותו בסירופ פטל בצבע דם עם טעם לוואי מר ודוחה. היא
הניחה יד קרירה על המצח הלוהטת - זה היה נורא נעים. הפכה את
הכרית לצד הצונן - זה גם כן היה מאוד נחמד, רק חבל שהכרית
הייתה מתחממת בשניות. אימא כל הזמן שאלה:
-לא כואב לך הראש, חמוד ? מה להביא לך ? מה אתה רוצה ?
אבל יוס'קה לא רצה כלום. הוא לא חשב שבגלל השלג הקריר יהיה כל
כך חם, ומבחיל וכואב. יוס'קה שתק.
ופתאום הילד אמר:
-אימא, אני רוצה את אבא !
אימא הסתובבה אל החלון. היא העמידה פנים שלא שמעה את בקשת בנה.
היא קיוותה שהוא תכף ישכח מזה. אבל יוס'קה לא שכח:
-תקראי לאבא. בבקשה !
אימא לא משה ממקומה. היא עמדה עם הגב לבנה והוא לא יכל לראות
את פניה שלבשו ארשת של חוסר אונים ואת עיניה שהתמלאו בדמעות.
היא יכלה לעשות הרבה מאוד בשביל בנה. יכלה לקנות לו צעצוע יקר,
להכין משהו שהוא אוהב. יכלה לפרנס אותו מבוקר ועד לילה. יכלה
לתת לו את דמה, את חייה. אבל מהיכן לעזאזל היא תביא לו אבא
???
ויוס'קה חיכה שהיא תלך לקרוא לאבא שלו. והיא הלכה. היא יצאה
למסדרון חדר המדרגות ופסעה לאט לאט אל הדלת השכנה. היא הייתה
בדרכה אל אדם זר כדי לבקש ממנו להיות אבי בנה לכמה דקות...
מתגברת על הביישנות וההשפלה היא דפקה בדלת.
-יבוא.
הקול נשמע לאימא גס ולא סימפטי, מה שרק הגביר את הקושי. ובכל
זאת היא דחפה את הדלת פנימה.
השכן ישב ליד השולחן ושתה קפה. כנראה שהוא בדיוק חזר הביתה
כיוון שהנעליים הצבאיות וחולצת הבז' המטונפת עדיין היו על
גופו. בטח לא הספיק להחליף... הוא שתה קפה וקרא עיתון.
כשאימא פתחה את הדלת, הוא הרים אליה את עיניו המשתאות וקם בלי
להניח את הספל או העיתון. הוא לא הציע לה לשבת ואפילו לא הזמין
אותה להיכנס פנימה. היא עמדה בחוסר אונים מעבר למפתן.
-מר שאול. - אמרה אימא וקולה נשבר - מר שאול, הוא קורא לך
"אבא". אני לא יודעת מה הוא חושב לעצמו. הוא ילד קטן וטיפשון.
אימא דיברה ושאול הביט אליה באי הבנה והנהן. הוא לא הצליח
להבין מה לכל הרוחות האישה הזאת רוצה ממנו.
-ועכשיו - המשיכה אימא - הוא חולה מאוד. והוא קורא לך.
אימא השתתקה. היא תקעה את מבטה ברצפה וחיכתה לתגובת השכן. אבל
השכן לא אמר כלום. פתאום הוא התחיל למהר. הניח על הרצפה את כוס
הקפה, זרק את העיתון על המיטה המתקפלת והשחיל את ידיו לשרוולי
המעיל הצבאי.
-תכף בא... - הוא לחש - תכף בא...
למה בכלל הוא צריך את המעיל הצבאי, עם הדרגות ואותות הגבורה
שלו ? הרי לא המפקד הוא שקרא לו.        הוא עקב אחרי אימא.
בזהירות, כאילו מפחד להעירו, ניגש למיטתו של יוס'קה, התכופף
אליו ושאל:
-נו, אז מה קורה, אחי ? חולם ?
יוס'קה הנהן בתוך המיטה הקטנה. עיניו החולניות זהרו בברק של
שמחה. הוא נשען על מרפקו והתרומם קצת אל אבא.
-תגיד, אתה טס גבוה ?
-גבוה מאוד, אחי.
-יותר גבוה מאלפסי ?
השכן חייך:
-אהה, ואתה, אני רואה, מכיר את אלפסי. מאיפה ?
יוס'קה טלטל את ראשו לצדדים. הוא לא הכיר אישית את הטייס
המפורסם אבל שמע עליו רבות.
-לא. יותר גבוה מאלפסי עדיין לא יצא לי. - ענה השכן - אבל אני
ככה משתדל לגעת בשמיים. לשרוט אותם קצת...
איכשהו, יוס'קה תיאר לעצמו את אבא שלו, שורט את השמיים עם
הציפורן. הילד פזל לכיוון ידו של שאול. הציפורניים על ידו של
הטייס היו קצרצרות ומטופחות. "בטח קשה לשרוט את השמיים עם
ציפורניים כאלה קצרות..." - חשב יוס'קה.
עם בואו של שאול, יוס'קה התמלא חיים. בטח ! כשאבא שלך נמצא
לידך, שום מחלה לא מפחידה... אימא יצאה למטבח והם נשארו לבד -
אב ובנו.
שאול היה זאב בודד. אף פעם לא הייתה לו משפחה ולא היו לו
ילדים. לילדים הוא התייחס לא בחוסר האכפתיות של הרווק הנצחי
אלא כמו שמתייחסים לחפץ של מישהו אחר - מנסים לא לגעת כדי,
בטעות, לא לקלקל או לשבור. אבל עם יוס'קה הוא הרגיש אחרת. הוא
שם לו יד על המצח והפך אותו לצד השני והקריר של המיטה. הוא
אפילו ניסה לספר לו סיפור. הסיפור יצא דומה יותר למציאות: על
מטוס, טכנאים ומפקד.
רגש חדש, לא מוכר, נולד בלבו של אדם שהתרגל להתעסק עם חיילים
ומכונות מרעישות.
בהביטו על יוס'קה הקטן, הלוהט, פתאום תפסה אותו המחשבה שהוא
עצמו היה שמח לחלות במקום יוס'קה בשפעת. בשבילו - שטויות,
ולקטנצ'יק - כואב...
כבר נהיה מאוחר כאשר השכן התכוון ללכת, אבל יוס'קה אחז בשרוולו
בחוזקה:
-אבא, אל תלך !!
הוא החזיק את ידו של שאול כאילו שהיד הגברית, הקשוחה, הייתה
החיים עצמם וכל השאר איבד ממשמעותו.
-אני לא הולך לשום מקום, - אמר שאול ברגשות אשם - ואתה תלך
לישון עכשיו.
אבל יוס'קה פחד להירדם למרות שנורא רצה לישון. "אני אירדם,
ואבא ילך...", חשב הילד, ובכל כוחו ניסה להשאיר את עיניו
פקוחות. שפתיו לחשו בשקט:
-אל תלך... אני בחיים יותר לא אגע בשלג... וגם לא אטפס על
עצים... ותמיד אסיים את צלחת המרק עד הסוף... אתה לא תלך ? אה
??
ובהירדמו הוא שמע את קולו המרגיע של שאול:
-לא אלך... לא אלך...
בסוף יוס'קה נרדם. וככה הוא ישן, מבלי לעזוב את ידו של אבא.

בימים היחידים בהם הצליח יוס'קה לתפוס את אבא בבית הוא השתדל,
כמה שיותר, לבלות אתו את הזמן. ושאול, בסבלנות ניכרת, מילא אחר
בקשותיו של בנו החדש.
-תשמע, - אמר יוס'קה - אולי תרכיב אותי על הגב ?
-מה זאת אומרת "על הגב" ? - כאילו לא מבין היה מתפלא שאול.
-על הגב... על הגב ! - יוס'קה חזר על דבריו בהחלטיות והחל מטפס
על כתפיו הנוקשות של אבא.
וההוא התכופף בכניעות, כדי שהילד יצליח לעלות, ואחר כך רץ בכל
החדר עם הפרש הקטן בצעקות "הופה היי"...
-יותר מהר - פקד הפרש, והידק את ידיו בחוזקה סביב צווארו של
הסוס - דיו, דיו...
אחרי זה יוס'קה ביקש:
-תאסוף אותי מהגן. כל האבות באים לאסוף את ילדיהם מהגן בימי
שישי.
שאול גירד בפדחתו והבטיח ליוס'קה לבוא. והוא קיים את הבטחתו.

ביום שישי, אחר הצהרים, נכנסה הגננת לחדר בו שיחק יוס'קה עם
חבריו שעדיין לו באו לאסוף אותם ואמרה בכל רם:
-גוטמן, אבא שלך כאן !
יוס'קה האדים מגאווה וכמו קליע שנורה מאקדח, טס למסדרון. שם,
על הספה, ישב אבא חנוט במדי א' מגוהצים למשעי וכומתה אפורה אשר
נחה בגאווה על כתפו. מראו היה קשוח אך עם זאת מאוד חגיגי. נראה
כאילו שאבא פחד לזוז כדי לא לשבור משהו. יוס'קה התקרב אליו
בריצה וחיבק אותו חזק חזק. הוא משך את אבא בשרוולו:
-בוא נעשה לך סיור בגן.
אבל אבא התנגד. הוא לא הרגיש נוח בין כל הכיסאות והשולחנות
המיניאטוריים, והמתלה בפינה עם המעילים הקצרצרים.
אחר כך הם הלכו יחד ברחובות העיירה הצבאית. יוס'קה אחז בחוזקה
בידו הגדולה של אבא. הוא השתדל להתאים את עצמו לצעדיו הרחבים
וכל הזמן פזל לצדדים. הוא רצה שכל חבריו ומכריו יראו וידעו -
יוס'קה הולך עם אבא שלו. ושרק אדם אחד יעז לומר:
-שקרן ! אין לך אבא !!
הרבה הכירו את שאול, ובהיתקלותם בו, הם הנהנו לו ולפעמים אפילו
הצדיעו. יוס'קה ממש התלהב מזה.     רב סרן אחד, באומרו "שלום",
החווה בראשו אל יוס'קה ושאל את שאול:
-הבן הקטן ?
מר שאול שתק, ואחרי זה, בהביטו מלמעלה למטה על יוס'קה, ענה:
-בני יחידי.
באמירתו זו נשמע צליל של גאווה. כאילו שהוא ניצח. כאילו שמכרו
רצה לפגוע בו בשאלתו, ואילו הוא סתם לו את הפה בתשובתו. יוס'קה
לא שם לב לתשובתו של אבא.
הם צעדו הלאה ויוס'קה היה מאושר.

גן הילדים ניצב על הגבול של העיירה הצבאית. מאחורי הגדר
הנמוכה, הצבועה בשלל צבעי הקשת, מתחילה מדבריות. בחורף,
המדבריות מתכסה בשלג ובכלל לא רואים אותה, ובקיץ, צמחיית המדבר
עולה וצומחת בגובה חוטי התיל המגולגלים והחדים כתער.
ובמדבר - נמל התעופה הצבאי. חסר מנוחה, שוקק, מרטיט, חיי את
חייו הסוערים והמסוכנים. משם עולות לשמיים מכונות כסופות,
לבנות וירוקות. עם כנפיים משוכות אחורנית קלות. כמו היו אלה
ידי אדם לפני קפיצה גדולה. נראה כאילו שעל הקרקע אין להן אוויר
לנשימה והן, בשאגה מלאת שמחה, פורצות אל התהום התכולה של
השמיים בה הן יכולות לשאוף אוויר במלוא ריאותיהן העצומות.
וכשידיו האמיצות של הטייס, מעלות את המטוס גבוה גבוה בשמיים,
נשאר סימן לבן, כמו קצף, שאפשר לראותו מן האדמה.

כשזה קרה, בגן הילדים הייתה שעת שינה. הילדים ישנו. וגם יוס'קה
הקטן ישן בשלווה מושלמת. רעש מנועים לא מפריע לשנתו של בן
הטייס. יוס'קה ישן ואבא היה בשמיים. הוא טיפס לגובה בו השמיים
כבר לא ממש כחולים אלא יותר שחורים, גבוה מעל העננים. אומרים
שבגובה כזה אפשר לראות את הכוכבים אפילו ביום. השמיים האלו כבר
לא קשורים לארץ, ולתושב הארץ אין מה לחפש שם. וגם אין שם אוויר
לנשימה. הטייס נושם את החמצן שלקח עמו לטיסה. גם למכונה האדירה
קשה להחזיק פה. אין מספיק אוויר. הכנפיים מאבדות תמיכה. מחנק.
כשהוא החל לבצע את הפעלולים האוויריים הרגילים, גופו נעשה כבד.
היה בלתי אפשרי אפילו להרים את היד. העפעפיים התמלאו בעופרת.
נראה שהמטוס תפס פיקוד על הטייס והחליט לא לחזור לעולם.
אבל קול מן הארץ פקד:
-רד למטה !
והשמיים ענו:
-קיבלתי. מבוצע.
"המטוס תפס פיקוד..." בולשיט !! בתנועה מתונה, הטייס לחץ על
ההגה כלפי מטה, האט את מהירות המנועים והמכונה פנתה בכניעות
ממסלולה אל הכוכבים לכיוון הקרקע.
אגל זיעה גלש על מצחו, אבל הוא בשום אופן לא יכל למחות אותו
בכף ידו. פניו היו כלואות במסכה הנוצצת של קסדת הביטחון. הוא
הרהר לעצמו שברגע שינחת - מיד יוריד את המסכה המעיקה וינגב את
הטיפה הארורה הזו.
החצים בצג רעדו כאילו רצו להוכיח שהם מתפקדים כראוי. הארץ
התקרבה.
פתאום נדלקה נורה אדומה על הצג. נדלקה ונכבתה. ושוב... מהבהבת
בדאגה... שריפה !!!
הטיפה הארורה נשכחה מיד. הוא בדק אם הנורה לא משקרת. לפעמים הן
מרמות... אך לא הפעם. הטייס כיבה את המנוע הבוער ודיווח
-מנוע ימני בוער !
-נסה להתגבר על האש - פקדה הארץ.
כעת המטוס צלל מטה במהירות אדירה. נראה כאילו שהוא נופל. הטייס
ניסה לכבות את השריפה שאחזה במנוע שלו. הוא רצה לקרוע את האש
מעצמו, האש שהתנופפה כמו פיסת בד אדומה, מתוך המנוע הימני. אבל
לא זרם האוויר הנגדי, ולא מטף הכיבוי האוטומטי, לא יכלו לגבור
על האש. האש עטפה באדום את המכונה הכסופה.
המטוס הבוער איבד גובה. הטייס הרגיש שההגה איבד את קשיחותו.
ההגה התנדנד בחוסר אונים. המכונה הפסיקה למלא אחר הפקודות של
הידיים הרועדות.
הטייס הבין שקרה הנורא מכל - נשרפו ההגאים. הם יצאו מכלל
פעולה. המטוס היה בשיא נפילתו על העיירה הצבאית. כאשר הוא
דיווח על המצב לארץ, באה הפקודה:
-אלפסי ! נטוש את המטוס ! תקפוץ !
אבל הוא ענה:
-אני לא יכול.
-מה לעזאזל...? אלפסי !!
קול הארץ צרח באוזניות אך הטייס נדם. לא היה לו זמן לדיבורים.
המטוס צלל על הריבועים הקטנים והמסודרים של בתי המגורים.
הריבועים התקרבו אליו במהירות מסחררת, נהפכו ליותר ברורים
וגדולים. צל המטוס הוטל באימה על מרפסות הבתים השלווים. הם
משכו אליהם, כמו מגנטים, את המכונה האדירה עם ההגאים הרדומים.
- אלפסי !!! - שאגה הארץ - אלפסי !!!
אך הוא שתק. הוא לא ענה והארץ הבינה שהוא נהרג. אבל אלפסי
עדיין נאבק.
ויוס'קה ישן...
אף אחד לא יודע, על מה חושב האדם, כאשר הוא מביט אל תוך עיני
מלאך המוות. על אילו מחשבות הוא מבזבז את רגעיו האחרונים. ואף
אחד לא יכול לדעת בוודאות שאביו של יוס'קה, במטוס הנשרף, חשב
דווקא על בנו...
הוא בכל זאת הצליח להסיט את המכונה הבוערת מבתי המגורים. זה
קרה ממש לפני ההתרסקות. כנראה שהוא שינה את מסלול המטוס לא
בעזרת ההגאים המקולקלים אלא בחזהו, בגופו, בפעימות האחרונות של
ליבו.
לנטוש הוא לא הספיק. לא נותר מספיק זמן.

זיכרון אנושי איננו דומה לזקנה שעושה קניות בשוק והיא דוחפת
לסל שלה מכל הבא ליד. הזיכרון, כאדם חכם, אשר לפני שהוא לוקח
עמו משהו מחייו, הוא מתבונן בזה, שוקל על כף ידו, חושב - לקחת
או לא לקחת ?
בגלל זה יוס'קה גוטמן שגר בירושלים, בסמטת "צריף השמירה", יודע
מעט מאוד על יוס'קה מן העיירה הצבאית הרחוקה. כאילו שהם לא
אותו אדם אלא שני אנשים שונים.
רק פעם אחת גילף אבא ליוס'קה הקטן ספינה, ויוס'קה הגדול זוכר
שאביו גילף לו צי שלם של אוניות. רק פעם אחת נרדם יוס'קה
באוחזו בחוזקה בידו הגדולה של אבא, והזיכרון מטעה שהוא כמעט כל
יום היה נרדם עם ידו של אבא בין אצבעותיו. פעם אחת בלבד הגיע
הטייס לקחת את בנו מגן הילדים, אך הזיכרון לוחש שזה היה קורה
מדי יום שישי בקביעות. אולי זכרונו של האדם משקר לפעמים ?
ואולי הזיכרון בורר את הדברים הכי חשובים ומעצים אותם כך
שנזכרם לעד ?

כשהוא נהרג, יוס'קה עדיין היה ילד קטן. הוא לא ידע על מותו
מיד. מטוס התרסק, טייס נהרג, העיירה הצבאית לבשה שחורים...
כאן, כמעט בכל בית גרו טייסים, ולכל אחד יכל לקרות דבר כזה.
ובגן הילדים השגרה המשיכה כאילו כלום.
בחזרו הביתה, יוס'קה התדפק בדלתו של אבא. אף אחד לא ענה.
יוס'קה לא התפלא - אבא כמעט אף פעם לא בבית. הכל בגלל העבודה
הזאת שלו...
עם הזמן, היעדרותו הממושכת של אבא, החלה להדאיג את הילד. ויום
אחד הוא שאל את אימא:
-אימא, איפה אבא ?
בדרך כלל, אימא לא ענתה לשאלה הזו. היא התעלמה וחתכה למטבח.
אבל הפעם אימא לא הלכה ולא התעלמה. היא תפסה את יוס'קה, הצמידה
אותו אל חזה, והתבוננה ארוכות אל תוך עיניו המשתהות. אחרי זה
היא חיבקה בחוזקה את בנה הקטן ואמרה:
-אבא שלך נהרג בעת מילוי תפקידו !
יוס'קה לא ממש הבין מה זאת אומרת "נהרג" ומה הקשר ל"מילוי".
הרי מילוי זה המתוק הטעים הזה בעוגות... הוא שאל:
-ומתי אבא יחזור ?
-אף פעם ! - אמרה אימא וחיבקה את בנה עוד יותר חזק.
יוס'קה השתחרר מאחיזת ידיה של אמו והביט בחשש אל תוך עיניה. מה
זאת אומרת - "אף פעם" ?
-הוא נסע מכאן באוטובוס או טס במטוס ? - שאל יוס'קה.
-הוא נהרג, - חזרה אמו - מת, אתה מבין ? הוא כבר אף פעם לא
יחזור !
-ומה איתי ? - גמגם בנה הקטן ועיניו התמלאו דמעות.
פתאום אימא אמרה:
-אבא שלך היה גיבור !!!
המילה "גיבור" הרגיעה את הילד. המילה "גיבור" לא התחברה עם
דמעות. ויוס'קה לא בכה יותר.
אז, הוא לא ממש הבין את אימא. אבא לא הופיע יותר. לדירתו נכנסו
דיירים אחרים. אחר כך אימא ויוס'קה עזבו את העיירה הצבאית,
ועברו לירושלים, לסבתא.

עכשיו יוס'קה כבר ילד גדול, עצמאי. הוא מבין הכל - גם מה זה
"נהרג", וגם מה זה "בעת מילוי תפקידו". והוא אוהב את אביו
למרות שהכיר אותו זמן קצר למדי. והוא מתגעגע אליו. מביט תכופות
בתמונה שתלויה מעל מיטתו. הוא מתבונן בעצמות הלחיים הבולטות,
בעיניים הנראות כמו קווים קטנים, והגבות העקומות מעט, והקמטים
מעל השפה העליונה, והצלקת, הצלקת הקטנה על המצח, כתוצאה מתאונת
טיסה מפורסמת, שדובר עליה רבות בכלי התקשורת.
האמת היא שיוס'קה בכלל לא דומה לאביו. עצמות הלחיים שלו לא
בולטות, ועיניו בכלל לא נראות כמו קווים קטנים. עיניו של
יוס'קה גדולות. אבל אפשר לכווץ אותן. ועצמות הלחיים יכולות
להתפתח במשך השנים. יתפתחו, בטח יתפתחו, הרי האדם מתפתח עד גיל
20.
בעצם, זה בכלל לא מחייב שהבן יהיה דומה לאביו בפנים. אולי הוא
יצא בכלל דומה לאימא ? הכי חשוב זה שהאופי יהיה כמו של אבא.

...לא, לא סתם התמונה מעל מיטתו של יוס'קה נראתה לי מוכרת. זהו
שאול אלפסי - הטייס המפורסם. בזה אין לי שום ספק. בדיוק אותו
הטייס המהולל שאול אלפסי, שעלה עד לשמיים השחורים ונהרג בעת
מילוי תפקידו. הוא הציל את חייהם של מאות אנשים במחיר חייו
שלו.
אני מעביר את מבטי מן התמונה אל יוס'קה ושואל:
-תגיד, מה שם המשפחה של אביך ?
-גוטמן ! - הוא עונה, ובקולו המון נחישות עם שמץ של אי הבנה -
טייס חיל האוויר סא"ל גוטמן שאול. הרי לאב ובנו תמיד יש אותו
שם משפחה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הסלוגן הזה ממש
חרא.
איך אתם משפצים
חרא?


אחד שלא משחק
בקקה.

תגובת מערכת:
אנחנו מוסיפים
לו תגובות מערכת
משעשעות.
הפעם לא יצא.
חרא נשאר חרא.


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/3/04 18:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בונבון הבובון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה