הימים שבאו לאחר מותו של אפי היו מאוד קשים, מלבד פליטת פה
מאוד מיותרת של אחת המורות היותר מעוררות מחלוקות בבית ספר,
רוב המורים קיבלו בהבנה את הקושי שלנו להמשיך ולתפקד. אך המוות
לא חדל מלפגוע בי או בבית הספר.

באחד מימי השבת האחרונים של הקיץ שנמרח גם על הסתיו, יצאתי
לבלות עם עמיחי לאחר משמרת במד"א. ישבנו לאכול אי שם במרכז
העיר ולאחר מכן הוא הקפיץ ידידה משותפת ואותי הביתה. הרגשתי
ממש רע, הקאתי מס' פעמים וכשהגעתי הביתה פשוט נכנסתי לישון.
כעבור כמה דקות, אחרי שלא הצלחתי להירדם, שמעתי שני פיצוצים
עמומים מאוד חזק ברקע. לרגע היה לי ספק. המשכתי בניסיונותיי
להירדם, בינתיים נשמע פיצוץ שלישי ברקע, קצת יותר חלש. עכשיו
כבר הבנתי במה מדובר. הדלקתי את הטלוויזיה וחיכיתי לפריצת
השידור. כאשר היא הגיעה, הבנתי כי מדובר בפיגוע במרכז העיר,
במדרחוב בן יהודה, איפה שרק לפני פחות מחצי שעה הסתובבתי גם
אני, "מדובר בעשרות בני נוער שמילאו את העיר באותה שעה" סיפר
אחד מכתבי חברת החדשות.
למחרת התחלתי מאוחר, אך ידעתי כי היה עליי להגיע יותר מוקדם,
על שער בית השער הודבקו שתי מודעות אבל, והחצר היתה מלאה
בתלמידים בוכים. מודעות האבל כוונו לתלמידים שלמדו ברנה קסין
אומנם, אך בחטיבת הביניים. עוד התברר כי היתה מסיבת יום הולדת
לשתי תאומים מכיתה י', מבית הספר, ושתי כיתות מהשיכבה שלהם
חגגו להם יום הולדת בקפה "רימון" המפורסם, אשר במדרחוב
הירושלמי. אחד מהאחים נפצע קשה מאוד ואחיו יחסית קל. מלבדם
נפצעו עוד עשרות חבריהם החוגגים ותלמידים נוספים מבית הספר.

ביררתי את שמותיהם. ורק לאחר שדפדפתי בספר המחזור של השנה
שעברה, ירד לי האסימון. גיליתי כי מדובר באותו בחור חביב,
שצבעתי איתו יחד את השיער בפורים האחרון. הוא נורא התלבט לגביי
ורוד אז אמרתי לו שלא ישים על אף אחד ושיעשה מה שבראש שלו. הוא
נורא התלהב מהצבע שיצא לו, ובימים שלפני אותו פורים מאוד הודה
לי על הבחירה שעזרתי לו לעשות.

עמדתי עם מזי, מש"צית מהשיכבה ועם בוגרת בחדר הרכזת החברתית של
בית ספר ועיינו בתמונתו שלו ושל אחיו שנפצע גם כן. "היי,
ליוותי אותו בטיול שנתי של שנה שעברה" אמרתי, ליוותי אותו
לפניי שנתיים בטיול השנתי שלו", אמרה מזי ועוד לפני שהספקנו
לבלוע את הרוק, אמרה הבוגרת שהיא היתה המלווה בכיתה שלו.  שוב,
קשר מאגי הסתובב בבית ספר.

למחרת הגיעה שרת החינוך, לדבר עם השמיניסטים, נבחרו נציגים כדי
לשאול אותה שאלות, משום מה נאסר עלינו לשאול שאלות הקשורות
למצב, ושמי שיעיז וישאל ייענש בחומרה. לא הבנו כל כך את מטרת
הגעתה של שרת החינוך, נכון כי שאלות על עלות המשלחת לפולין היא
שאלה חשובה לשרת החינוך, אך לא לשם כך היא הגיעה. אין היא
התאימה לזמן ולמקום.

שוב, חצר בית הספר התמלאה במבחר כתבי חדשות ועיתונים שלא חדלו
מלראיין, תלמידים, מורים וכמובן את מנהלת בית הספר.

כעבור כמה ימים, המנהלת הזמינה אותי לשיחה.
ידעתי כמובן על מה. שבוע לאחר מותו של אפי, אותה מורה, שדרך
קבלת תעודת ההוראה שלה מוטלת בספק, פלטה במהלך שיעור שפה עם
תלמידי השביעית כי "בגלל כיתה חרא כמוכם מורים מתים". לא היה
עבורי כל טעם לברר את נסיבות המקרה, כי שום סיבה לא תצדיק,
אימרה שכזאת, ניצלתי את קשריי עם אחד מכתביי העיתונים
המקומיים, ופירסמנו כתבה יחסית גדולה עלייה.
הסתבר שהמורה ידעה בדיוק מי כתב את אותה כתבה, לי אומנם זה לא
הפריע, אך למורה זה מאוד כאב. אולי כי בכל העיר ידעו בדיוק מי
זאת אותה מורה שאינה שומרת על כבודו של המת. אולי כי למרות
הוותק הרב שלה, היא עדיין צריכה להיזהר מחוסר טאקט כל כך
מושלם.  היא השתדלה להתעלל בי במהלך השיעורים שאחרי פרסום
הכתבה, אך המשכתי להעמיד פני תמים ולחכות לשיחה עם המנהלת,
כשזו לא איחרה לבוא, המנהלת התחילה לשאול על מצבי בלימודים,
ועל התמודדות שלי עם המוות מסביב.  גיליתי כי המורה לא מוכנה
שאמשיך להיות בשיעוריה. היא תירצה את זה באי הבנת החומר, אך
אני תירצתי את זה באי רצון המנהלת לשנות משהו בבית ספר. אולצתי
לרדת שתי יחידות במקצוע השפה, מכיוון והיא לימדה גם את רמת
הביניים.

באותם ימים נקבע פחות או יותר הפרופיל הצבאי שלי ויחד איתו גם
קבוצת האיכות שלי. לא ידעתי לאן פניי מועדות במיוחד באותם ימי
מלחמה נוראיים.
ימים שכמעט בכל יום היה פיגוע. הגעה למד"א למשמרת או להדרכה
היתה כרוכה במצב שבו הייתי צריך לתדרך את הקבוצה במקרה של
הזנקה לפיגוע. הורדתי את תדירות הביקורים שלי במד"א מאחר
והתחילה תקופת לחץ בלימודים. בין לבין הייתי גם צריך לסיים את
עבודת הגמר שלי בביולוגיה. התחלתי לחשוב על כל מיני כיוונים
שונים בצבא, בינהם גם שנת שירות, במד"א, בחברה להגנת הטבע
ובשאר ירקות. אני זוכר את היום שבו שנת השירות בהחלט התחילה
להישקל באופציה רצינית. כמה מבוגרי השנה האחרונה של בית הספר,
הגיעו לכיתה במהלך שיעור תנ"ך, והתחילו לספר על המכינה הקדם
צבאית בדרום רמת הגולן. רוב הכיתה הסתכלה בפה עקום וגבה מורמת
על החבורה, אך מכיוון ששמעתי רבות על המכינה מחברים שכן היו
בה, החלטתי ולהירשם למפגש שייערך בבית הספר.

בהפסקה ביררתי עם ילדים אחרים מהשיכבה מי נרשם ומי בעניין,
התברר כי לעסק היה גל גדול יחסית וגם הילה נרשמה. הילה, היתה
ידידה יחסית טובה, שרוב ההיכרות שלנו היתה בגלל שחר, חבר טוב.
הוא בכלל לא התלהב מהרעיון, וטען כי זה בזבוז של שנה יקרה ו"מי
אנחנו שבכלל נשנה משהו". לא הסכמתי איתו וטענתי כי זה בהחלט
יכול לתרום הרבה. באותו יום ראשון שבו אמור היה להתקיים המפגש,
הילה התקשרה להזכיר לי וקבענו בשער בית הספר בשעה מסויימת.
נכנסנו וחניכי המכינה התחילו להעביר סדנאות היכרות בצירוף של
קפה וביסקוויטים. זה היה בימים של שביתת הנכים הגדולה, תחילה
ראש המכינה דיבר וסיפר שהוא מצטער על כך שהפגישה תיגמר מוקדם
מהצפוי מכיוון והם צריכים לקפוץ לגן הורדים לתמוך קצת בנכים,
אחריו דיבר דיוויד, המנחה של המכינה.

זה היה פחות או יותר חצי שנה ומשהו אחרי אותה שיחה עם יואב,
המדריך מפולין, שסיפר לנו אז, על דיוויד במסדרונות המלון
בפולין.  דיוויד, היה חבר טוב של יואב, הם ביחד עם עוד כמה
סטודנטים הנהיגו את המרד הגדול והמדובר של הסטודנטים. דיוויד
היה גם מדריך במכינה הקדם צבאית שהלכתי אליה.

כבר מפגש הראשון שהיה בבית ספרי, ידעתי מיד כי זאת אותה האגדה
עלייה יואב דיבר. בנוסף להיותו מדריך במכינה, הוא היה גם
סטודנט לפילוסופיה, מוזיקאי מחונן וחבר אמיתי. כל זאת לאחר לא
יותר מחמש דקות שיחה קצרות.

נרשמתי ברשימת החברים המעוניינים וכבר אחרי מספר ימים הודיעו
לי על מפגש מתוכנן בבית של אחת מהמעונינות במכינה. כאשר הגעתי
הילה כבר היתה שם, גם דיוויד. התחלנו לפתח דיון על פוליטיקה,
על החברה הישראלית ועל הכוח לשינוי, היו שם לא מעט חבר'ה שנראו
אחלה של אנשים. התנדבתי יחד עם שתי בנות לריכוז זמני של הלו"ז
והפעילויות של המחזור.
לאחר סיום הפגישה, המשכתי עם הילה, ומארק שהיו מהשיכבה שלי יחד
עם עפרי ועידו שהיו מרעננה, לבית קפה ירושלמי טיפוסי שהיה קרוב
מאוד לבית שבו נערך המפגש. הם בהחלט נראו חבר'ה טובים, שהייתי
שמח להכיר.

היכרותי עם דיוויד אומנם היתה קצרה, אך מהשיעורים שהעביר לנו,
ומהשיחות הקצרות שהיו לי עימו ניכר היה, כי אדם טוב הוא, ואין
בו כל רע. בנסיעה היחידה שלי איתו כחבר בצוות שהיה אחראי על
הלו"ז והפעילויות למפגש מתעניינים בצפון, התחלנו כבר לשוחח על
המצב בארץ ועל איך ניתן לשנות אותו. בדרך חזרה עצרנו במסעדת
דרכים קטנה. הוא שכח להחזיר טלפון לחבר, שניסה לתפוס אותו כל
היום והיה נורא מוטרד מכך, לא היה נעים לו שרודפים אחריו כל
הזמן וכל הזמן הוא התנצל בפניו שלקח לו המון זמן להחזיר
טלפון.

כמה שבועות מאוחר יותר קיבלתי מכתב שמזמין אותי לשבת לקיבוץ
בצפון, על מנת לבחון ולהתרשם ממנו. אם תחילת משחקי הפתיחה
ניסיתי להבין מי מוכן לתרום שנה מחייו, לפני הצבא, על מנת
ללמוד פילוסופיה ולחנוך איזה ילד. אך עם הזמן הכרתי את בני
גילי שבאו לראות את המכינה ואת חניכי המכינה במחזור הנוכחי,
הבנתי כי נמצאת גם בליבם החרדה לעתיד המדינה.

למרות שבני הנוער נראו לא שונים בהרבה ממני, הרגשתי בשוני הרב
ביני לבינם, הם דיברו במילים נורא גבוהות. שגם לירן ושיר,
חבר'ה בגילי שבאו לראות את המכינה לא כל כך הבינו את כל הרושם
שיעשו מסביבם שאר האנשים.

באחר מהשיעורים שהוצגו לנו, דיוויד העביר שיעור פילוסופיה. עקב
העומס הכבד של הלימודים, החום והעייפות מהלילה, גילי, (מישהי
שהספקתי להכיר ולא היתה מדוברי השפה הגבוהה) נרדמה והתעלמה
מאזהרתו של דיוויד את כולנו מלקחת את הסיכון ולהירדם.
דיוויד שלף משהו מכיסו והסתיר אותו מאחורי גבו, הוא התקרב בשקט
מופתי אל גילי, הפנה לעברה אקדח צעצוע פשוט וירה שלוש יריות
מקפיצות. גילי התעוררה והסמיקה במבוכה.  שלוש היריות היו משהו
שנחרט במוחי עד עצם היום הזה.

לקראת סוף השבת, ולקראת יציאתנו לדרך הארוכה הביתה, שאלו מי
יהיה מעוניין להיות חלק מגרעין שיפעל וייזום דברים. אני ולירן
היינו בין המתנדבים. לירן היה בחור בן גילי מאשקלון והיה איתי
מבין מתנגדי דיבור "בשפה הגבוהה". הוא התגלה כאדם שבמקומות
מסויימים הוא מאוד דומה אליי. אומר דוגריי את מה שצריך להגיד
ומתי שצריך להגיד. כשעלינו את האוטובוס של המכינה שלקח אותנו
לטבריה במוצ"ש נפרדתי משיר בחיבוק ארוך. שהתגלתה כאחת מהבנות
הכי יפות והכי חכמות שפגשתי עד כה בחיי. כל הדרך ממיצר ועד
לטבריה פשוט ישבנו ודיברנו שיחה שמיצתה יומיים שלמים.

חודש ומשהו אחרי אותו מפגש, דיוויד נהרג.

באותו יום, נטלי, שהיתה איתי בצוות המרכז של הקשר והלו"ז
התקשרה אליי.  שמעתי שהיה בבוקר פיגוע קשה בעופרה. ידעתי
שנהרגו לפחות עשרה חיילים ואזרחים, רק לא ידעתי שדיוויד היה
שם. למעשה בלילה שלפני הייתי בין כוחות מד"א הראשונים שהגיעו
לפיגוע באחת מהשכונות החרדיות בעיר, פנינו פצוע קשה עד אנוש,
ואינני יודע אפילו אם נשאר בין החיים, חזרתי מאוחר מאוד הביתה,
אחרי שכל הלילה הייתי בבנק הדם ועזרתי בהתרמה ההמונית. הגעתי
לבית ספר, כשבאפי עדיין יש את ריח הבשר החרוך של אותו פצוע.
הייתי מאוד אדיש לסביבה.  "טל, יש לי משהו נורא לספר לך" אמרה
נטלי כשהטלפון צילצל. ניסיתי להרגיע אותה, זה לא כל כך עבד,
היא סיפרה לי את הבשורה המרה. "מה?!" הייתי בשוק, לא ידעתי מה
לעשות, התחלתי לרעוד. שאלתי אם זה בטוח, לא רציתי להאמין עד
שלא יהיה זה מפורסם רשמית.

סיימתי את השיחה בבקשה לחזור אליה יותר מאוחר כדי לחשוב
והתיישבתי.  שאלתי את הרכזת של השמיניסטים של שנה שעברה איך
אפשר לתפוס כמה מהבוגרים שלה, שהיו חניכים במכינה, היא נתנה לי
טלפונים, אך פחדתי להתקשר וכשכבר ניסיתי לא היתה תשובה. הלכתי
לחדר מחשבים, היה שם שיעור, ולמרות זאת התחננתי לבדוק משהו,
הייתי חייב לראות אם באתרי האינטרנט פורסמו כבר שמות ההרוגים,
אבל עדיין לא היתה תשובה.

נזכרתי שהיה זה יום ראשון, והיה לי קורס להדריך במד"א באותו
יום ולא היה לי איך להתחמק ממנו. הגעתי למד"א חסר כל מצב רוח
ועם צורך להוציא את כל הזעם שהיה בתוכי על הראשון שאפגוש.
פניתי לאחד מהמדריכים שהיו בתחנה בבקשה להחליף אותי, הוא הסכים
וסיכמתי איתו שלאחר השיעור הראשון הוא יחליף אותי.

בהפסקה של השיעור, התקבלה ההודעה הרשמית ופורסמו שמותיהם
ותמונותיהם של ההרוגים מהפיגוע של הלילה ושל הבוקר בטלוויזיה.
בין ההרוגים, בנוסף לדיוויד היה גם חובש ומדריך של מד"א. להרבה
חברים שלי היה איכשהו קשר לאותו פיגוע ארור, ולאותם גיבורים
שנהרגו. דיברתי גם עם חניכה במכינה שהיתה גם במד"א לפני שנה
והחלטנו להיפגש. התחלתי להתקשר לכל מי שהיה לי את הטלפון שלו
מהמכינה ולהתחיל להודיע לו על סידורי ההלוויה.

יום למחרת היתה אמורה להתקיים הבגרות בספורט, ובאותה שעה הייתי
כבר אמור להיות בדרכי להלוויה. בטלפון אחד לרכזת, היא סידרה את
העניין הטכני. קבעתי עם מס' ירושלמים שהתעניינו במכינה, לקראת
צהריים בתחנה המרכזית כדי לנסוע יחד.

ההלוויה היתה קשה, אחד אחרי השני, עלו חבריו, מכריו ובני
משפחתו של דיוויד. המוני אנשים באו ללוות אותו למנוחתו
האחרונה, בינהם גם יואב.

לצידי עמדה כל אותו הזמן עפרי, איתה קבענו להיפגש בתחנת רכבת
צפון של תל אביב בכדי להגיע לבית הקברות הצבאי.  היא לקחה
אותנו ברכבה. כשהגענו היו המון חניכים מהמכינה מהמחזורים
הגבוהים שעברו, ומהשנה הנוכחית. המוני חניכים ממכינות שונות,
אנשי חינוך והשכלה גבוהה.
כשחזרתי הביתה ההחלטה כבר כמעט הוחלטה. לא רק בגלל המוות
הנוראי אלך למכינה אלא בעיקר בגלל האידיאולגיה שלה ומה שדיוויד
ניסה להעביר לנו והצליח בעיקר במותו. נראה היה כי צדק בכל אשר
אמר, אם נרצה לשנות - הכוח בידינו. אנחנו אומנם קובעים את
גורלנו אך אין בפנינו אף דלת סגורה אם באמת רצוננו בכך.