היום כשאצבעוני הקטן חזר הביתה, הוא לא חייך לאמא, וכאשר שאלה
אותו מה קרה, העדיף להסתגר בחדרו, להבלע בתוך השתיקות. היום,
בדרך, כשאצבעוני חזר הביתה, הוא לא עצר בפינת הרחוב לקטוף עוד
סביון או כלנית שצמחו שם, וגם לא בא לבקר את השכנה הזקנה
ולשאול לשלומה ולשלום עץ התות החולה שלה. היום, כשאצבעוני חזר
הביתה, הוא לא עבר בספריית הוידאו כדי לבדוק אם יצאו מהדורות
חדשות לסרטים ישנים שהוא אהב. ואתם יודעים למה אצבעוני לא עשה
את כל הדברים האלו?..... אצבעוני נקרא כך, כי הוא היה פשוט
קטן, פיצפון, ממש אצבעון. אבל היה לו לב גדול ורחב. בכל פעם
שאמא שלו הייתה אומרת לו שיש לו "לב רחב לב זהב" היה צוחק
אצבעוני החכם והקטן ומיד שואל "אם אני כזה קטן, איך זה שיש לי
לב גדול?" אצבעוני היה ילד תמים, ילד שאוהב לחייך, לשיר,
לצחוק. הוא לא אהב שתיקות...שתיקות תמיד הזכירו לו בדידות
ובדידות הזכירה לו עצב. ועצב זה דבר כואב בפני עצמו, ולמען
האמת הוא גם אף פעם לא הכיר את מר עצב, אז למה לו להכיר אותו
עכשיו?! אבל אצבעוני שלא הכיר את העולם הגדול , את הצד האפל
הכואב והחשוך שבו, גם לא ידע איך להתמודד אם אותם דברים אפלים
וחשוכים. לכן, באותו יום, לא יכול היה אצבעוני לעשות את כל
הדברים הקטנים שהיה רגיל אליהם, ושאותם כל כך אהב לעשות, מסיבה
פשוטה אחת. הידיים שלו היו מלאות בחתיכות קטנות, שברים קטנים,
זהובים ונוצצים כזהב.  באותו יום נפגע אצבעוני קשות ממר עצב
שלא רצה להכיר. גם האכזבה והרוע הצטרפו לחגיגה, ורמסו את ליבו
הרחב והטוב של אצבעוני. הם רמסו אותו, מחצו אותו וסחטו ממנו כל
טיפה טובה, עד שהתייתם מזכרונות ומדברים טובים.
הם ניפצו לו את כל האשליות לגבי "אהבה אמיתית" ולקחו ממנו את
האמון לגבי בני אדם אחרים. הם קיפצו, רקדו ושרו, כל השלושה.
ואח"כ, מיהרו לעזוב את המקום, מכיוון שאחיו הגדול של אצבעוני
הגיע. אותה אחת, אותה אצבעונית  שפגעה באצבעוני, לא ידעה שהוא
תמים, שיש לו "לב רחב, לב זהב". באותו הרגע, אצבעוני החכם,
הבין שאין הרבה מה לעשות, כי כל הלב שלו רוסק ונשבר לחתיכות
קטנות, אז הוא קרע ברך לריצפה, והחל אוסף את החתיכות והשברים,
אחד אחד. וכשהיה נדמה לו שכל השברים היו בידו, ניסה להרכיב
אותו, את ליבו בחזרה, אבל חתיכה אחת הייתה חסרה. אותה חתיכה
מיוחלת שאצבעונית כנראה הרסה לחלוטין, גרמה לה לנזק בלתי הפיך!
ולכן, חזר היום הביתה אצבעוני, מדרך אחרת, דרך חלופית, עם
ידיים מלאות בחתיכות ליבו המוזהב, הרחב, כדי שאף אחד לא ייראה
אותו. אצבעוני שאל את אימו "אם הלב שלי עשוי זהב, איך הוא
הצליח להישבר?". את החתיכה החסרה, לא מצא אצבעוני, ותמיד חיפש
אחריה בכל מקום. גם לאחר שהדביק את ליבו בחזרה במקום, נותר שם
חור. חור אחד, חלל ריק, שהעיב על השמחה של אצבעוני. אצבעוני,
שהמשיך לחייך לעולם, והעולם חייך אליו, לא שכח, תמיד זכר, אבל
מה שבטוח, אצבעוני כבר לא אותו ילד תמים כמו שהיה קודם. הוא
התבגר, וראה את הצדדים הפחות יפים של העולם, ולפעמים הוא גם
מצטער על כך שראה את הצד הזה יותר מידי מוקדם, ולא זכה להנות
מעוד קצת אושר, תמימות, אופטימיות ושקט. לבסוף הגיע אצבעוני
למסקנה שמתחלקת לשניים: גם אנשים שאתה בטוח שתמות לצידם,
נמוגים ברקע הולכים ומיטשטשים.. השנייה היא: שתקווה, זו אמנם
דבר מסוכן שיכול להפיל אותך למטה, לזרוע בך אשליות וציפיות
שווא מיותרות לחלוטין, אבל זו שמחזיקה אותך חי, בשבילה אתה
ממשיך לעוד יום ולעוד אחד, והרי חכם לא מוכר בשם אינשטיין אמר
"החיים יפים רק כשיש בשביל מי לחיות". אז קחו לתשומת ליבכם.
אתם אף פעם לא יכולים לדעת מתי תסיימו את הגילגול הנוכחי שלכם
כאן, ואת מי תפסידו אם לא תנסו.. ובאשר לאצבעוני, אני חושבת
שהוא ממשיך לחפש עד היום את החתיכה האבודה שלו, אז אם תמצאו
אותה תחזירו לו אותה,כי הוא פשוט לא יכול בלעדיה...