הפלפון צלצל, והעיר אותי מעוד שינה טרופה ומלאת סיוטים. על
הקו-אליאב.
"בוקר טוב", אמרתי בעייפות וחרדה.
"טוב? אולי לך", אומר אליאב.
"מה, עוד אירוע?" שאלתי. "ת"א?"
"לא, ירושלים. קו 17, אזור מלחה."
"לא שוב..."
"כן. יאללה, תבוא אנחנו צריכים אותך, אבשלום. תגיע למרכז
זריז"
"יאללה נשתמע, בעזרת השם יהי טוב..."
אליאב שותק, אני מרגיש אותו רותח מבפנים מהציניות בדברי, "כן,
בטח, מה שתגיד".

קוראים לי אבשלום. כמו בשיר של אריק איינשטיין. אני עובד
בזק"א, או זיהוי קורבנות אסון, או "חסד של אמת".לא ממש
עובד-"מתנדב".אני מהדוסים האלה שרואים בטלוויזיה עם הכיפות
השחורות, וסרבלים זוהרים והכפפות גומי. אליאב הוא
סוג-של-בוס-שלי. אני שונא אותו, והוא מצדו שונא אותי. בעצם,
כולם בזק"א שונאים אותי. כי רובם שם, ובמיוחד אליאב, עדיין לא
למדו להפריד את הרגש שלהם מהעבודה. ומי שכן למד, שונא אותי עוד
יותר. מקנאה. כי אני מקצוען. אני לא מתרגש מכלום. אצבעות
מפוזרות, כליות שרופות, מוח מדמם על המדרכה-הכל קטן עליי. זה
לא עושה לי כלום. אני מדמה את עצמי לקצב. בשבילי, אין כלום
בזה, אין שום דבר חי או אנושי באיברים קטועים ובדם. רה רק בשר.
זה לא אנושי. אין רגשות או מחשבות או נפש לגושי הבשר על
הקירות, על הכביש, על האנשים האחרים. הבשר לא צועק. לגוש בשר
אף פעם לא כואב, וגם לא יכאב. זה אנשים שעוד חיים שמזעזעים
אותי, שמפחידים אותי. פצועים בהכרה שצועקים-זה הסיוט שלי. אותם
אני שונא. אני יודע שאני אגיע לגיהינום. לא משנה כמה שנים
הייתי בישיבה וכמה אני שם תפילין. כי העבודה הזו היא החיים
שלי, אין לי אישה, ילדים, משפחה, רכוש, בית. גם בקב"ה אני כבר
לא מאמין. רק בזק"א. אני מכור לזוועה, לדם, להתרגשות. בשביל
לבצע את המלאכה הנתעבת צריך להיות תת-אדם שפל כמוני. אחד שכבר
לא מסוגל לאהוב.

אחרי השיחה עם אליאב, קמתי והתלבשתי. לבשתי את הסרבל הזוהר,
והשלט של זק"א. לבשתי את משקפי השמש הכהות, כמו זכוכית
משוריינת, והכנתי את אטמי האוזניים. צחצחתי שיניים, והכנתי
איזה טוסט. אחר כך התיישבתי, פתחתי את המגירה והוצאתי את
התפילין. קשרתי בכמה סיבובים את התפילין לאמה, והתחלתי לפמפם
עם אגרוף את היד, כדי להבליט את הוורידים. הרעד בברכיי גבר,
זיעה קרה נטפה מגבי, מדביקה את החולצה בצמרמורת לעורי חסר
התחושה. נשכתי את התפילין, והתחלתי לחפש ווריד טוב. זה לקח כמה
שניות של צמרמורת סופנית. הוצאתי את המזרק עם החומר שחיממתי
במקביל לטוסט. בתנועה של ייאוש נעצתי את המחט בבשר המת
שלי-עצמי, ודחפתי את הבוכנה לעזאזל. לרגע חולף, צללתי לים של
אושר. כן, זוהי ההתמכרות השנייה שלי: ביום- מכור לדם,
בלילה-חזק בלבן. אוי, איזה הפתעות כבר מכינים לי בשאול...מה
אתם חושבים? שזה קל, שזה לא משפיע עליי, שסתם נעשית תת-אדם?
מלמלתי "שמע ישראל" וחלק מבולבל מתהילים כ"ג ("אא דוניי רועי ו
לאאאחסרררר בנאותת ד ששא ירביצ ני..."), לקחתי את המזוודה
ויצאתי לשדה הקטל. יומו של הקצב החל, עסקי הזוועה נפתחים
עכשיו!

ובניידת אליאב, משה, אני וברנשטיין הנהג. הם מעדכנים אותי
בתמונת מצב עדכנית. בכל מקרה, זה מה שהם חושבים: מה שהמוח שלי
מסוגל לקלוט ולעבד בבוקר שטוף שמש, דם והרואין זה הוא גיבוב של
מילים שהופכות לצלילים שהופכים לריחות שהופכים לחזיונות שווא
ובחזרה להברות פשוטות ומקוטעות:
"מחבלת---כנראה יצא משכם---אם לשבעה ילדים---עלתה על קו
17---בדכה לבית ספר---חושבים אולי רצתה לחטוף---מאבטח
ניסה----לעצור---חמש קילו-כנראה ג'יהאדיסלאמי---כמו חיפה לפני
שבועיים---15 הרוגים---60 פצועים---"

"---קום כבר אבשלום זזים-" מעיר אותי בגסות משה.
מושון ממש חדש בעסקי הזוועה, וכולו מלא התלהבות ורגש. זה יעבור
לו, עליי. אני כבר אעקור לו את זה. יוצאים מהניידת ומביטים
סביב. כל אחד מארבעת הנפשות הפועלות מגיב לפי מידת ההתמודדות,
הניסיון והישנוניות היחסית שלו:
משה: המום, עומד להתעלף. נראה כאילו ליבו עומד לנתר מתוך
החזה.
אליאב: "ממלמל שמע ישראל, עוצם עיניים בכאב, נושם עמוק-וצולל
ביעילות
אני: מתנודד מצד אל צד, עדיין בסוטול מחליא, חסר תחושה.
ברנשטיין: מפהק.
ברנשטיין עוד יותר זומבי ממני, כי הוא לא מתעסק ממשה בקצבות,
אלא כולה מסיע אותנו ממקום למקום. בשבילו אין משמעות לנסיעה
כזו או אחרת, לפיגוע אתמול, היום, או מחר. אותו אני שונא יורת
מכולם. הייתי שמח לפוצץ לו מנת דם בפרצוף המכוער שלו, להאכיל
אותו בקרביים אנושיים. אליאב עדיין סובל מהעבודה. מושון בקושי
עומד ומתפקד ולוקח לו זמן, דקות רבות, להתאפס, אם בכלל. ואני?
ג'אנקי. כולם יודעים על ה"מצב" שלי. מה שגדול בזק"א זה שזה
המקום האחד שאי אפשר להיפטר ממני.

הפיגוע הזה סתם סטנדרטי. אין יותר מדי פצועים, למזלי-כמה נשים
קטועות גפיים צורחות על מדרכות, שוכבות בשלוליות דם יבשות. אלו
מפונות ע"י עובדי מד"א, קצבים מסוג אחר שלעולם לא אבין את דרך
פעולתם או תכליתם. הם באמת מטורפים. אני אוהב את הבשר שלי מת.
אנחנו מתחילים. מוציאים שקיות ניילון גדולות ומתחילים לעבוד.
מושון מקבל עבודה של טירונים-מנקה דם ושאריות אחרות מהכביש
השחור-אדום. אליאב מלקט מסביב. איברי גוף שונים צצים להם כמו
פטריות אחרי הגשם. אני, כחובב הארדקור, עולה לאוטובוס המעשן.
היבול שלי כולל עצמות, חלקי מעיים, חומר אפור, גפיים שונים.
אני שורק לי איזה שיר טיפשי. אני ניגש למשה, משה נסער מאוד
ומייבב, על סף דמעות. בחיוך לעגני אני זורק לו: "ממממ... מריח
את זה?"
"מה?"
"מוות", אני מהמם אותו אותו.
משה פורץ בבכי.
אליאב תופס אותי:"רוצח! זונה! חולירע! שאלוהים ייקח אותך!"
החיוך הלעגני שלי לא מש משפתיי. "אני?רוצח?"
"אף אחד לא מכריח אותך להיות פה להפך, היינו שמחים לא לראות
אותך כאן."
"ומה אתך?" אני מתיז, "אף אחד לא מכריח אותך להיות פה. בשבילי
זה החיים. המוות הזה עושה לי טוב. אין פה מקום לחובבנים כמו
מושון שלנו כאן ולא לחכמולוגים כמוך."
אליאב ההמום צורח ליורק עלי. "אני שונא אותך!". הוא מברך את
פניי באגרוף מהמם.
אני יורק קצת דם: "יום יבוא, וגם אותך אני אגרד מהמדרכה
לשקית ניילון..."


ברנשטיין מעיר אותי בהשפרצת מים לפנים.
אליאב יימח שמו הזה פוצץ לי את הראש. אני חייב סם, שהיום הארור
הזה יסתיים כבר. ניקינו אות כל האזור ביסודיות. לא אכפת לי מה
עושים עם השקיות. נותנים לי שקיות ואני ממלא, כמו שעשיתי בצבא
בתור עובד רס"ר. זה לא מעניין אותי האנשים המתים האלה. מבחינתי
הם יכלו גם להיות אוגרים או כלבים.

מושון כבר לא יעבוד פה יותר. הורדתי את אטמי האוזניים, ושמעתי
צרחה נוראית. אז ראיתי ילדה אדומה על אלונה מוכנסת לתוך
אמבולנס. הילדה צרחה בייסורי התופת הנוראים ביותר ששמעתי
מעודי. החלק התחתון של גופה היה חסר. בטח הוא אצלנו, אי שם
בערב-רב של בשר בשקיות שלנו. בזה גם כופר נרקומן ורוצח כמוני
לא מסוגל לעמוד והקאתי באוטו, קיא, דם, דמעות, זיעה וליחה, על
הריפוד וגם קצת על אליאב הזה, שימות. משה המשיך לבכות.

למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא גם מחר?
היום הזה נגמר סופסוף. אני שוב מתיישב בחדר ומוציא את התפילין
שלי. הפעם אני מוציא מזרק ריק. אני שואב קצת אוויר אל תוך
המזרק הריק ותוקע אותו בתיעוב לבשר החי של ידי הימנית, עטוית
תפילין. אני מתחיל לדמיין איך זה יהי. אור לבן? חום לבן?
מנהרה? איך נראה הגיהינום? האם זה גרוע יותר מהמציאות בה אני
כבר חי? שוב אני משתפן, מוציא את המחט, מוציא את האוויר, ממלא
שוב בחומר הלבן. אחר כך אני שוכב בהנאה עילאית, ומשתדל לשכוח.
ורק הילדה האדומה מנקרת לי בזיכרון. ומשה הבוכה.