ההורים שלו גרושים. כמעט בכל ערב כשהוא חוזר מהבית של אבא כדי
לישון בבית של אמא, הוא חושב לעצמו את אותן מחשבות. מחשבות על
כמה שהוא לא אוהב את אמא, ועל כמה שאבא יותר נחמד ממנה, ועל
כמה שהחברה החדשה של אבא כוסית. אבל תמיד כשהוא מגיע לחלק הלא
כל כך טהור של מחשבותיו, תמיד באותה נקודה של הדרך- הוא נעצר.
נעצר, מסתובב לכיוון הבית שמעבר לכביש ומסתכל על אור כחול מתוך
חלון מסוים.

כל ערב היא מתיישבת על יד המחשב. לדבר באיי סי קיו, לסיים
לכתוב איזה  אי מייל  לחברה בחו"ל, או סתם לנסות לשחק סוליטר
בלא הצלחה ממשית. המחשב הוא התרפיה שלה. העיניים שלה נשקפות
מהמסך, הן החלק היחיד שיפה בה, הן עמוקות כמו הים ומהפנטות כמו
אש. והמחשבות שלה, הן בכלל לא שם. בגלל אזעקה שמתחילה לצפצף
ברחוב, חוט המחשב שלה נקטע והיא חוזרת למציאות. אבל במבט חטוף
אחד היא מבינה, שאין מה לראות שם... פרט לאותו צל של דמות
שבדיוק נעלמה לתוך בחושך.

גם כשסתם יוצא לו לעבור ברחוב הזה, בדרך לחבר או סתם כי הוא
שכח מחברת מתמטיקה אצל אבא, הוא תמיד נעצר לאותה מאית שניה,
מסתכל על אותו חלון, וממשיך. וכשיוצא לו לחשוב על זה, הוא אף
פעם לא מבין למה הוא תמיד מסתכל על החלון המסוים הזה, כי אחרי
הכל, חייבים להיות חלונות יותר מעניינים ברחוב. אבל בדיעבד
האמת היא שבכלל הבית הזה תמיד סיקרן אותו. כשהוא היה יותר קטן,
ועדיין גר עם אמא, ואבא, והכל היה בסדר, הילדים בשכונה קראו
לבית- "בית המכשפה" כי גרה בו זקנה מוזרה והבית תמיד היה חשוך
ולא מטופח. כשהוא גדל וההורים התגרשו, הוא הפסיק לחשוב על
המכשפה, ועל הבית שלה, עד שלפני שנתיים בערך הוא הלך ברחוב ושם
לב שהבית לבן ונקי ואפילו החצר שלו מלאה צמחים.

לפני שנתיים בחופש הגדול היא עברה לגור כאן, הם עברו מעיר קטנה
בצפון ישר לתוך מרכז הארץ הסוער. והאמת ממש לא היה לה איכפת
לעזוב את העיר, והחברים וכל מה שנשאר מאחור כי היא גם ככה לא
הרגישה כמו אחת שהשתלבה בנוף, אבל היא לא הסכימה לעבור לפני
שההורים שלה וידאו שיש באזור תיכון לאומנויות שבו היא תוכל
ללמוד עם תחילת שנת הלימודים הבאה. להתקבל לבית הספר כבר לא
היתה בעיה, היו לה אצבעות של מלאך ושמיעה אבסולוטית, מגמת
מוזיקה, היתה בכיס שלה. ולא היה לה דבר יותר חשוב מהאומנות
שלה.

הוא אהב כל כך לעבור ליד הבית הזה, כי תמיד עניין אותו מי גר
בו. במיוחד מי גרה בחדר עם החלון המסוים. הוא ידע שזאת היא ולא
הוא, לפי זה שפעם הוא עבר ליד הבית ומישהי שרה עם דיסק של
מטאליקה ברקע, וגם בפעם אחרת הוא עבר ושמע נגינה מדהימה של
פסנתר שלוותה בשירה ע"י קול דיי סימפטי של אותה בחורה. אבל רוב
הפעמים שעבר ליד הבית, בלילות,  היתה רק מוזיקה חלשה מתוך
החדר, ותמיד אותו אור כחול של מחשב שהוא זיהה היטב מהחדר שלו.

כשהיא עברה לגור פה, לפני שנתיים היא ידעה עוד כשעמדה בחצר,
שהיא רוצה את החדר עם החלון שמשקיף לרחוב. בהתחלה היא עוד
התלבטה איפה לשים כל דבר, אבל אחרי מחשבה קצרה היא החליטה
שהשולחן הולך ליד החלון, כדי שכשהיא יושבת להכין שיעורים או
לשחק במחשב היא תוכל להציץ החוצה, כדי לברוח לרגע לעולם שבחוץ.
והפסנתר הולך ליד הקיר. זה היה מובן מראש, כי כשהיא מתאמנת היא
לא צריכה ששום דבר יסיח את דעתה מהקלידים השחורים לבנים
וממחברת התווים שלפניה. אבל בגלל אותו חלון, היא אהבה יותר
לשבת ליד השולחן מאשר ליד הפסנתר. היא אהבה אנשים, והיא אהבה
לראות אותם הולכים ברחוב, מתעסקים בעניינים שלהם בלי לדעת
שמסתכלים עליהם. עד שיום אחד, מישהו הסתכל עליה בחזרה.

זה היה נער, בערך בגילה, שנראה קצת כמו אחד שלא התאים בין בני
הנוער הרגילים. אבל ככה בדיוק היא אהבה אותם. כמוה. שונים. הוא
לבש חולצה גזורה של גרין דיי ומכנסיים שחורים רחבים והיה לו
שיער שטני שהיה אסוף בקוקו קטן. ומשום מה היא לא הצליחה להפנות
את המבט שלה. אפילו שהוא הסתכל ישר לתוך העיניים שלה. בצורה
מפתיעה במיוחד, המבט שלו לא הביך אותה, להפך הוא רק גרם לה
לבהות בו בחזרה.

הוא ידע שהיא רואה אותו, ולמרות זאת לא ברח משם כמו שהיה עושה
בדרך כלל כשבנות היו מסתכלות עליו.

היא ידעה שהוא רואה אותה בחזרה ובכל זאת המשיכה להסתכל עליו גם
כשהוא נכנס דרך השער הקדמי של הבית שלה והתקרב לחלון שלה.

באותו רגע הוא לא הרגיש דבר פרט לזה שהוא רוצה לפגוש את הבחורה
עם הטעם הטוב במוזיקה, האצבעות שניגנו כל כך יפה, והעיניים
שהוא לא יכל להפסיק להסתכל בתוכן.

זה היה הרגע המוזר ביותר בחיים של שניהם.
ובמקום מסוים, בחלון מסוים, גם המאושר ביותר.