"היא כל כך יפה..." אמרה האם.
"נכון, מלאכית כזאת לא ראיתי מיימי!" אמר האב בשנותיה הצעירות
ביותר.
היא. אין לה כינוי, טוב אולי יש כמה, אבל היא מוכרת בעיקר כאחת
עם שמלה שחורה, חתך במצח ושתי צמות מסודרות היטב.
עיניה כמו של מלאכים, שחורות כמו ממלכת האופל.
בילדותה קרו לה המון דברים ששינו אותה בהמון מובנים - היא
הייתה הילדה התמימה עם השמלה הלבנה ושתי הצמות הבלונדיניות.
כיום היא רק נראית כך, שמלתה כבר אדומה מכתמי דם. כל יום דם
חדש.
יש לה פגיון - אהבת חייה. הוא מסתובב איתה לכל מקום מאז גיל
12. היום היא בת 16- הגיל הכל כך מתוק. מתוק כדם. היא החזיקה
סכין בפעם הראשונה בחייה במטרה להגן על עצמה.
היום הסכין חותכת אלפי צווארות בשבוע. גם פיה מלא בדם, כל פעם
כשהרעב תוקף אותה ברגעים בלתי צפויים. משפחה אין לה - גם מהם
היא נפטרה כבר מזמן.
עוד מעט העולם יהפוך להיות בית קברות אחד גדול, והיא תישאר
לבד.
טוב, לא ממש לבד. תמיד יש את הרוחות שידברו איתה ויתנו לה סיבה
להעלות חיוך משועשע על פניה.

"היא כל כך יפה..."
"נכון, מלאכית כזאת לא ראיתי מיימי!"
וכנראה גם לא תראו אחת אחרת, לפחות לא בזמן הקרוב...