כשעצוב לי אני שומע את הים,
מצמיד שתי כוסות ריקות לאוזניי,
עוצם עיניי
ומדמיין שאני שם,
הרוח החכמה נושבת,
מרדימה אותי.

כשאני רואה את נועם
מתנשקת
עם ההוא מהעיר,
זה לא מפחיד ,
ויותר מצחיק
שזה לא כואב,
זה לא מרגיש כלום,
אם הייתי מרגיש  
משהו
בטח הייתי משתכר
או בורח מהמציאות.
חבל שאני בקושי הולך,
חבל שהבחילה עולה במעלה גרוני,
וריח השתן חלחל באפי,
בטח זה כדי לגרום לקנאות,
אבל
למה לקנאות
כשאין רגשות?

כשקר,
אני בוהה בתיקרה מעלי,
מדמיין שיש שדה של כוכבים ,
ואנשים שמחים,
צוחקים,
והרוחות מנשוות
מנקות את החטאים,
משאירות אותם תמימים,
וכך טוב.

כשאני מרגיש ריק,
אני מדליק כמה נרות,
ומחפש במקורות,
בעבר,
שם טמונות כל השאלות לתשובות,
תשובה שלי שמחכות
לשאלה,
לא מבין מה אני מחפש,
אבל אני ממשיך,
ככל שאני מחפש יותר
אני
מתרחק יותר.
ריק מבפנים לילה בלי שינה,
לא יודע למה לחכות,
יש השערות,
אבל הן לא ממלאות,
כל ניסיון
לשבור ת'שיוויון
ממלא אותך בעוד כלום.
אפילו לא פחד,
לא עצב,
לא כעס,
הכל נעלם,
כל האנושיות,
רק טיפשות ואדישות,
אוכלים אותי מבפנים,
ממלאים אותי ברעב לחיים.

כשנפלתי בגלל התמימות שלי,
בכיתי,
לא הבנתי למה
אבל בכיתי,
רציתי,
אבל זה נגמר,
התשוקה עדיין בערה,
החיים חזרו לעצבות,
לא הייתי אומר אומלל,
זה סתם מוזר,
לפני שניה היה לך הכל,
ועכשיו הכל נגמר,
כלום לא נשאר
בגלל כמה מילים
לא נכונות,
כל הרינה והרגשות,
כל הארמונות והתקוות,
הכל מת,
למה לא שתקת בבוא העת?

כשהרגשתי חכם
יעצתי לאנשים,
ממש כאילו
אני מבין משהו מהחיים,
הם מהנהנים בראשם ומסכימים,
למרות שבפנים הם יודעים שאני טועה,
נואשים לעזרה למרות שהכל נמצא שם,
אף פעם לא באמת הייתי חכם כל כך,
אבל תמיד קל להגיד לאחרים דברים
שאתה לא תעשה בחיים.

כשהייתי חי,
אהבתי אותך,
לפחות חשבתי כך,
אהבתי גם אותה
ואת ההיא,
זה לא היה אמיתי.
באמת שרציתי לדעת מה זו אהבת אמת
שפני שאני מת.