אדון הלהבות. זה היה שמי ברחוב. למה? כי ידעתי לשלוט בה,
להוביל אותה אל האנשים. לגרום לה לשרוף את עורם, לחדור פנימה -
להרוס. לא ידעתי איך אני מצליח לשלוט באש ולמה, פשוט ככה
נולדתי. כשהייתי ילד אמא שלי תמיד החביאה אותי בבית מהבושה,
שלא יראו שבנה שונה. אבל עכשיו היא איננה בין החיים - אפרה
פוזר בעולם ולא השאיר כל מזכרת. ההלוויה הייתה עצובה, הרבה
בכי. אני ישבתי בצד וגיחכתי. כשכל האנשים שם הביטו בי במבטי
חלחלה דודי ריימונד אמר "עזבו את הילד, זאת רק דרכו להתמודד עם
האבלות". לא עניתי, דווקא נהנתי מכך שפעם ראשונה בחיים שלי
למישהו אכפת מרגשותיו של הפריק.
מאז עברו כבר שנתיים. כרגע אני לא נער בן 16 שמחפש את מקומו
בעולם הקר והאכזר, כרגע אני  אדון הלהבות, גר בטירתי הבוערת
ושולט ברחוב הקר עם נשיקת השרפה שלי. שמי נאמר באימה. יש אנשים
שאפילו חושבים שאינני קיים, שאני איזה סיפור שנועד להפחיד
ילדים. בד"כ אותם אנשים לומדים מהו איבוד יקיריהם מול עיניהם
כשהם נחרכים למוות. צרחותיהם הן צלילי נבל לאוזניי. אני המלך
ואני השופט. כאשר מישהו חוטא, אני מטפל בו, אך שלא תבינו אותי
לא נכון. אינני צדיק, רחוק מכך. עיניי היו המראה האחרון שראו
אלפי אנשים, אך רק נשמה אחת אני זוכר בבירור.
גופה רזה, שיערה אדום ומתולתל עד הכתפיים. ועיניה שלכת. עצובה
היא הייתה, פסעה ברחוב מבלי להביט אחורנית. דמעותיה הציפו אותה
מבפנים ומבחוץ, השאירו אותה יתומה בעולם. היא החלה לרוץ כמו
מטורפת הרחק, לא יודעת לאן. היא כמעט החליקה באחת משלוליות
הגשם ונתקלה לי. הביטה מעלה. היא הכירה אותי, כמו שכולם מכירים
אותי. ולפתע מבטה השתנה. אך לא לאימה כפי שמבטם תמיד משתנה,
הוא היה מבט מתחנן. ידעתי מה היא רוצה, היא רצתה לעזוב, היא
רצתה את נשיקת המוות שלי שתחנוק אותה מכאב. ואני - אני לא
הגבתי.
היא אחזה בידי מתחננת, צועקת. היא רצתה לעזוב, היא רצתה ללכת
ולא להשאיר סימן לכך שאי פעם הייתה. לקחתי אותה לארמוני הבוער-
דירה שלוש חדרים בסמטה ענייה של העיר. היא נזרקה באחת הפינות
והחלה לייבב. באופן כללי לא היה אכפת לי בכלל מצרותיה הקטנות
וחסרות המשמעות, אבל היא הייתה בעיני שונה. היה בה משהו שלא
היה באחרים. היא הייתה סבל וייאוש של שנים, כמוני. ראיתי את
עצמי בעיניה, לכן הבנתי למה היא רוצה ללכת. ידעתי שהיא מיוחדת,
היא לא סתם עוד נערה שהחבר שלה בגד בה. הבחנתי בצלקות שעל פרקי
ידיה, עדיין לא החלטתי אם היא חתכה את עצמה או שמישהו אחר דאג
לעשות זאת. היא ישבה באחת הפינות ושתקה. מדי פעם פולטת יבבה או
אפילו חיוך, על החיים כנראה. לא טרחתי לשאול מה קרה, ידעתי
שהיא לא תענה עד שהיא תחליט לספר לבד. הגשתי לה כוס תה, אבל לא
חם מדי - ידעתי שבנקודה מסוימת היא תגיע למצב שהוא יישפך.
"הוא דחף אותי אחורנית. הכה אותי. קרע מעליי את בגדיי כאילו
הייתי בובה בלי רגשות, בלי מחשבה. אני צועקת. הוא סותם את פי
עם ידו, אומר שאם אעיז לצעוק אני אסבול כאלה עינויים כמו שלא
תוארו בתיעודים הכי זוועתיים של האינקוויזיציה.  הוא קורע ממני
את התמימות בפעם האלף, משאיר אותי טמאה. אני מרגישה את השנאה
שלו. לא אליי, אל העולם. השנאה הזאת דובקת בי וזורמת בורידי
כמו סם. ראשי נזרק אחורנית ומופנה אל החלון, אל השמיים,
בינתיים הירח כבר עלה. כה טהור הוא, באורו הנוגה. שומר על
כוכביו כאילו היו ילדיו הקטנים שזקוקים לו. וגם הוא זקוק להם,
לשמחה שהם נותנים לו, לתקווה ולכוח להמשיך. אך לי הירח איננו
זקוק.
הוא זורק אותי הצידה. מבטו מטורף כתמיד וצחוקו מעורר בי חלחלה
וגועל עד שבא לי להקיא. אני רוצה ללכת. הוא לא נותן לי. הוא
קושר את ידיי בחבלים בלתי נראים. אני יודעת שאם אלך אמות. אם
אזוז סנטימטר אקבע את יום מותי. הוא מוציא בקבוק וודקה ומתחיל
לשתות עד הטיפה האחרונה. הוא מסריח כולו ומטונף. עיניו ננעצות
בי מדי פעם והוא פולט איזו נחירת צחוק אווילית של אדם שיכור
שאינו מודע למעשיו. עוד מעט אוכל ללכת. עוד מעט. אני מרגישה את
האדמה שמתחת רגליי נעלמת ומותירה אותי נופלת לנצח לתהום בלי
תחתית. אני נגעלת ממנו כ"כ, אך יותר מכל נגעלת מעצמי.
הוא מתקרב אלי, מנסה לנשק אותי. אני לא זזה, שיעשה מה שהוא
רוצה. צחנת הפחד שלי מגיעה לאפו, הוא מחייך. מזייף מבט אכפתי
ואז מתגלגל מצחוק על הרצפה. הוא פותח  את המגירה של השידה ליד
המיטה, זהו. עוד מעט ואוכל ללכת. הוא מחמם את החומר על הלבן על
הכף מעל הנר, מביט בו כאילו היה הדבר היקר לו מכל, זה מה שהיה.
הוא הסתכל עליו בתאווה שגרמה לבטן שלי להתהפך בפנים. זה היה
מוכן. הוא הכניס את החומר הלבן אל תוך המזרק. הוא השתמש בחתיכת
בד כדי להבליט את הורידים ולהזריק ביתר קלות. ואז הוא לחץ על
המזרק ולאט הכניס את החומר לתוך גופו, ונתן לו לסחוף את
מחשבותיו. "יותר טוב מכל בחורה מזדיינת כמוך" הוא אמר. ונזרק
לאחור, עם מין מבט חלול על הפנים.  מבט מנותק ורחוק. רק עכשיו
אני יכולה ללכת. ידעתי.
יצאתי מהדירה. פתחתי את הדלת הלבנה, שהעץ ממנה הייתה עשויה
הרקיב כבר לפני שניים. פסעתי לעבר המסדרון ופניתי אחורנית
להביט אל הדלת. כתובות הנאצה שהשאירו שם אנשים שזהותם לא ברורה
עוררו בי חלחלה כל פעם מחדש. "נגוע" "חולה" "איידס".
התחלתי לרוץ במדרגות אל עבר הלילה. צועקת בלבי אך לא בקול,
שאיש לא יישמע את זעקתי. אני נופלת בכניסה לבית ושמה לב
שהג'ינס האחרון שלי נקרע. לא נורא, זה היה צריך לקרות מתישהו
במילא. אני ממשיכה ללכת כל הלילה בלי מטרה וסיבה, מדי פעם רצה
כשרואה איזה פנים מוכרות או זקנה חביבה שמחייכת אליי. אני לא
ראויה לחיוך, לא לחיוכים ולא לאהבה. אני טמאה. אני הלילה
השחור. האור מתחיל להפציע. רגליי כואבות מההליכה הבלתי פוסקת
שעות כה רבות. אז נתקלתי בך. בבקשה קח אותי מכאן. בבקשה."

בתחילה התעלמתי. לא רציתי להגיב. אבל זעקותיה מילאו את לבי.
עדיף שהנשמה תעזוב במהירות וברצון מאשר בעינויים נפשיים
ופיזיים קשים כ"כ עד שלא תוכל לסבול.
נשקתי לה את נשיקת המוות שלי וצפיתי בה הולכת.
אך אותי איש אינו יכול לקחת. להבתי תבער לנצח.