הוא טייל לאורך החוף, כשעיניו פגשו בעיניה. היא לא יכלה להתיק
ממנו את מבטה, נראה לה כלא אמיתי. הוא צעד לעברה ובטבעיות שלא
הכיר קודם, התיישב לצידה והם החלו לשתוק בדממה שהופרעה רק על
ידי רחש הגלים המתנפצים ושריקת הרוח שומרת הסוד. הוא רעד
מהקור. כבר היה חושך. היא פשטה את מעילה ועטפה אותו. הוא לקח
ידה בידו כאמירת תודה והיא כמבינה, ענתה בלקיחת ידו השניה אל
בין אצבעותיה. הם עצמו את עיניהם. שפתותיהם אז התקרבו, כמו
מכוח המשיכה. נשיקה מלוחה, מהולה בדמעות ובמי הים. כזו שמשאירה
טעם של עוד. היא רצתה אותו. להרגיש את שפתיו על בטנה החשופה,
כשידיו מלטפות את שדיה העגולים. צמרמורות. פורקן. כאב. לחוש
אותו מעליה, להכניסו לתוכה. הוא רצה שכל חושיו יתערפלו. לא
לחשוב, לא לקוות, לא להתאכזב, לא לבכות. הוא שקע בתוכה ולרגע
קט שכח מה היה הדבר שהביאו לזרועותיה. הוא חש שהמציא אותה, שכל
זה לא מתרחש אלא בדמיונו. הפחד החל לחלחל בו, אבל הוא לא יכל
להתנתק ממנה. הם נשאבו זה לתוך זו, ספק מצורך, ספק מרצון. לרגע
אחד בלבד הם היו ישות אחת, בודדים בעולם, למעט אלפי גרגרי החול
הפזורים סביבם.