היום היה ארוך מתמיד, סירב להיגמר שמה תהפוך האמת למציאות.
מציאות שלא רצתה לקבל. היא גרה בדירה שכורה במרכז העיר. תריסי
ביתה היו מוגפים והיא בתוכם, כלואה בין הצורך לחיות והרצון
למות. היא לא חשבה על המשמעות. היא חשבה רק עליו, יושב על הסלע
היפה ביותר בגן עדן ומחכה לה. כאן ועכשיו, היא שוב הייתה לבד,
כאילו מעולם לא נכנס לחייה.    

הוא חזר הביתה כשידיו מלאות בשקיות של אוכל לשבת. הוא הבטיח לו
שבסופשבוע הקרוב הוא יפנק אותו כשהוא יחזור הביתה. חדר המדרגות
היה חשוך. מטרים ספורים לפני דירתם ראה דמות עומדת על סף דלתו.
דמות נוספת יצאה מבין הצללים. מדים. דרגות. מכתב בידם והבעה
מושפלת, כמעט מתנצלת על פניהם. לא היה צורך במילים. השקיות
נפלו מידיו. הוא נפל על ברכיו בבכי. האוכל התפזר לכל עבר.

היא נשכבה במיטה ונרדמה. היא קיוותה שאם תלך לישון, כל הצרות
ייעלמו, אך עמוק בליבה ידעה, שכשתתעורר, עדיין תהיה אותו בן
אדם עם אותן צרות, וזה העציב אותה.

הוא שכב בחדרו. עיניו פקוחות וידיו משולבות מעל ראשו. שוב
טלפון. ניתן למזכירה לענות, אמר לעצמו. הוא שמע את קולה של
הבחורה התורנית בוקע מן המכשיר, מברברת משהו על מסיבה ושיתקשר
אליה כדי שיקבעו. שתעזוב אותי במנוחה, חשב. הוא החל לתהות מה
הוא בכלל עושה איתה. לא היה לו צורך. הוא ידע בדיוק למה.
"הסקס", שמע קול במעמקי ראשו. "היא גם מוצצת בכלל לא רע". כן,
רק חבל שבמצבים כאלה זה לא עוזר.

היא התעוררה בצעקה חנוקה חסרת קול. קראה בשמו מתוך הרגל. הכאב
היה חד ותובעני. שריר התאומים שברגל ימין קיבל חיים משל עצמו
וניסה לפרוץ החוצה מתוך גופה. היא רצתה למות. לאחר 15 שניות
שנראו כמו נצח נעלם הכאב והיא החלה מתנשפת. היא הטילה את גופה
החלש על המיטה, וניגבה את הזיעה מעל מצחה. דמעה אחת הצליחה
לחמוק. נמאס לי, חשבה.

הוא כיבה את האור וניסה להירדם. חשב שהחלום יהיה טוב יותר
מהמציאות. ששם ימצא שוב את מה שאבד. תמיד זה היה רק שניהם,
לטוב ולרע, כי ה'ביחד' הזה הוא כל מה שהיה להם. כל השאר נעלם
מזמן. פיסה אחר פיסה הוא חש שתולשים ממנו את כל היקר לו. גם
הזיכרון דוהה עם השנים. הוא למד לחיות עם זה. הוא נאלץ. אבל זה
היה בסדר כי היה לו עבור מי לחיות. ואילו עכשיו, חצי ממה שהיה
לו הלך, וספק אם אי פעם ישוב.

היא הכריחה עצמה לקום מהמיטה כשעיניה נפלו על תמונתם. זה צולם
לפני חודש, בחופשה האחרונה שלהם יחד. היא לא ממש רצתה לנסוע.
"מה זה משנה איפה אנחנו כל עוד אנחנו ביחד"? שאלה אותו. אך הוא
התעקש. טען ששינוי נוף יעשה להם טוב. "כך ניצור חוויות
נוספות", אמר בחיוך ונשק לה. ואכן הם יצרו חוויות. כאלה
שיישארו לעד קפואות בזיכרון ולא יחזרו לעולם. כמה טוב היה לה
באותם ימים, חשבה ולבה התמלא חום מהול בעצב שחור שהחזיר אותה
למציאות המוות של כאן ועכשיו. הוא היה זה שהאמין בלנצל את
הרגע, כי אין לדעת מה יקרה מחר. "מי בכלל רצה שיגיע מחר?"
מלמלה לעצמה ושלחה נשיקה לשמיים.

הוא יצא מפתח ביתו ללא ידיעה מוקדמת לאן פניו מועדות. הוא היה
חייב להראות לעצמו שהיקום לא נעצר, ושיש חיים מעבר לארבעת
קירות ביתו. עברו כבר יומיים מאז הידיעה ומאז עוד לא יצא
מהבית. כל דבר קטן העלה בו תמונות מן העבר. הוא ניסה לגרום להן
להיעלם. כלום לא עזר. זיכרון רדף זיכרון. הנה הם קטנים, עושים
מלחמת מים בגינה בבית הישן שלהם במושב. הנה הוא בא הביתה בוכה
אחרי שהשכן צעק עליו. פתאום קפצו כמה שנים והנה הם נערים,
שניהם לבושים שחור עם עיניים אדומות, כאלה שנשארות אחרי
שהדמעות נגמרות, עומדים ליד הקבר הכפול של אמא ואבא. כולם
מביטים בהם בעיניים מרחמות. אז הוא הבטיח לו. אז הוא נשבע. הוא
הביט סביבו עכשיו והתבונן באנשים שחלפו על פניו. איך לעזאזל
בין כל כך הרבה אנשים אפשר להרגיש כל כך לבד?

היא הלכה לים. הים תמיד נראה לה קסום ומרגיע, בייחוד בעונה
הזו, כשקריר ואין הרבה אנשים על החוף. זה הסוטול הטוב ביותר
בעולם. כך נהגה לומר לו כשהיה מתלונן שקר, והיא הייתה קופצת על
ההזדמנות ונצמדת אליו בחוזקה. שעות כך בילו את זמנם. הים שלח
לה אותו, שיהיה הלהבה של הנר על עוגת יום ההולדת שאיש לא הכין
לה באותו יום. וכן הוא גרם לה לבעור בקרבה. היא הלכה לים כדי
להרגיש קרובה אליו. לשבת על החול הלח ולדמיין שהוא שם איתה.
כי  אולי, אם היא תחשוב על זה מספיק חזק, כמעשה קסמים, זה
יקרה,  והוא יגיח מאחוריה ויאמר: "תגידי לי, לא קר לך"?  

הוא מצא עצמו בים לאחר מספר שעות של שיטוט ללא מטרה. היה קריר
והוא הצטער שלא לקח איתו מעיל . מרחוק הוא ראה את בית הקפה
הקבוע שלהם. לשם תמיד הם היו הולכים כדי להתפרק כשהוא היה מגיע
הביתה. צוחקים, שותים, משתכרים, מתחילים עם בחורות, ועם קצת
מזל, אפילו תופסים זיון. הוא לא היה מסוגל ללכת לשם עכשיו. לשם
הם ילכו כשהוא ישוב, חשב לעצמו ובאותו רגע ידע שהוא משקר.
מהשבי, אף אחד לא חוזר.

הים היה סוער באותו היום. דגלים שחורים פוזרו לאורך החוף.
אונייה אחת נראתה בלב הים, שטה אל האופק כשבריר של אור השובר
את משטח המים הכהה. השמש כשלה במילוי תפקידה ועל אף שנראתה
בשמיים, בחרה שלא לחמם את העולם. שחף בודד עף לו בשמיים כמחפש
את דרכו לשלב הבא. המרחב לא הרתיע אותו, הוא פשוט השתלב בתוכו.
הדייגים כבר מזמן הלכו הביתה. הם הבינו שהיום לא יתמזל מזלם.
הרוח שרקה קינתה וסחפה עמה טיפות מלח קטנות אשר פיזרה לכל עבר.
מלבדה שום רחש לא נשמע.