"אז עשיתי פירסינג בגבה, נו אז מה, זה כלום!" צעקתי לעברם של
אמא ואבא המודאגים והמבוהלים למראה עינהם. "תורידי את הדבר הזה
תכף ומיד" אבא הרים את קולו בטון שמת"א ועד אילת ישמעו, אבל לי
לא היה אכפת, ידעתי שבסוף כמו כל דבר אחר או בעיה שצצה עד
עכשיו בעקבותיי בבית תסתדר על הצד הטוב - הצד שלי כמובן. אז
המשכתי בשלי "אני לא מורידה את העגיל הזה גם אם תירצו או לא,
אני אוהבת וזה הטעם שלי, לא שלכם!", "את רק בת 16 יעל, כשתהיי
בת 18 תעשי מה שאת רוצה ומה שבטעם שלך, כרגע בשום פנים ואופן
ל-א ול-א", "כ-ן וכ-ן!" אמרתי בביטחון של 100% למרות שבפנים,
בתוך תוכי מאוד לא הייתי שלמה עם עצמי ועם דבריי. אמא הרימה את
כף ידה וסטרה לי כמו שלא סטרה לי מעולם. עם כל הכאב, לא בכיתי.
אחרי שניה של דממה בחדר התעמקתי בעיניה וראיתי איך הדמעות החלו
לזלוג, אחת אחר השניה כשהקצב רק הולך ומתגבר. אבא לקח אותה
והוציא אותה בעדינות מהחדר שלי לכיוון הסלון. הלכתי בעקבותיהם
מבלי שישימו לב והאזנתי לשיחתם. "אני לא יכולה יותר להתמודד
איתה, היא מבחינתי לא הבת שלי... תגיד לי אתה, מה אתה כבר מציע
לעשות איתה? מה הפתרון? עכשיו זה פירסינג, מחר זה סמים ולך תדע
לאן זה יגיע. היא הורסת את כל המשפחה ואת כל הבית, היא הבת
הבכורה שצריכה להביא דוגמא לאחים הקטנים שלה. אני פשוט לא רוצה
אותה כאן יותר" כבר יצא לה קצף מהפה מרוב דיבור שותף מבלי
עצירת נשימה קטנה ואבא, אבא רק שתק והצדיק את דבריה (כמו
תמיד). כל זה צרם לי בלב, הלכתי במהרה חזרה לחדר, לא יכולתי
להתאפק והתחלתי לבכות, נזרקתי על המיטה שפתאום היא הייתה הכי
קשה עליי האדמות והמחשבות שלי התמקדו אך ורק במשפטים של אמא.
"למה הם לא מבינים אותי? למה ? אני ילדה מספיק גדולה ועצמאית.
אם הם ככה כלפי אז זה סימן שהם לא אוהבים אותי, הם שונאים
אותי". הכרית הייתה כבר כולה סחוטה מדמעות.
"טוב, אם זה המצב, השנאה תהיה הדדית. הם לא רוצים אותי בבית?
בשניה אחת אני אפתור זאת לעולמים". קמתי מהמיטה בכבדות, לקחתי
תיק, דחפתי בו קצת בגדים חמים, כמה עשרות שקלים שהיו לי בארנק
ויצאתי מהחדר. אמא עמדה במטבח בוכה ומעשנת סיגריה ואבא לידה
בגיבוי מלא. הם ראו אותי עם התיק ולא כל-כך הבינו, איחלתי להם
המשך חיים חדשים ויפים בלעדי ובנוסף ציינתי שאני לא חוזרת יותר
בחיים וטרקתי את דלת הכניסה. לא ידעתי לאן אני הולכת בדיוק וגם
לא היה אכפת לי איפה אני יהיה, רק לא בבית. הלכתי לאן שרגליי
הובילו אותי, לא הראש שלט. היה ממש קר בחוץ, קיוויתי שלא ירד
גשם. "בית השנטי" ראיתי את השלט ממולי שבשכונת נווה צדק. הגעתי
לכניסה, זה היה מין שני בתים קטנים. אחד של הבנות ואחד של
הבנים. אני חושבת שזה המקום הכי טוב לעבור בו את הלילה, קורת
גג חמה מספיקה לי. אז העברתי את כל הלילה שם עד שעלה הבוקר.
אני יודעת שהם לא מחפשים אותי, עכשיו הם בבית וטוב להם, אני
רחוקה והם מאושרים מהעניין. שוב התחלתי לבכות מבלי רצוני...
נשברתי. מוקדם בבוקר התייצבתי בדלת הכניסה שממנה עזבתי את
הבית, עמדתי לידה לפחות 10 דק' אני משערת (כבר איבדתי את תחושת
הזמן). הצמדתי את אוזניי לדלת ושמעתי את אבא ואמא מדברים, הם
היו ערים כבר. אולי הם לא ישנו כל הלילה? לא זה לא הגיוני, הרי
הם לא דאגו לי בכלל. צלצלתי בפעמון וכמעט התחרטתי וברחתי אבל
באותה שניה נפתחה הדלת. הם הסתכלו עליי בתימהון, אני השפלתי את
מבטי. הלכתי לחדר, נכנסתי למיטה ונרדמתי.אחרי זמן מה אמא העירה
אותי. מוזר, השעה 9 בבוקר, אמא לא הלכה לעבודה ואני מן הסתם לא
הלכתי לבית הספר. "יעל... יעל... גליה המנהלת שלך על הקו, היא
רוצה לדבר איתך".
לא עניתי והפנתי את גבי. אמא הצמידה חזרה את השפופרת לאוזנה
ואמרה "גליה... יעל לא מתכוונת לדבר... אה... אז תבואי לפה?"
עד כאן שמעתי את שיחתן והבנתי ישר על מה מדובר. איזה יופי! רק
זה חסר לי, גליה המנהלת תבוא עכשיו לבית ותזבל לי במוח כשמדובר
בעגיל קטן שהם עושים מזה מרד נעורים ענק ואז זה יעבור
לפסיכולוג וטיפולים למינהם ובספק לבית משוגעים ידחפו אותי כדי
לעשות הכל, ככה זה המנהלים של היום - הכל בא בהגזמות. למה אני
צריכה את זה? אני שפויה לחלוטין, זה שעשיתי פירסינג בגבה ללא
רשות הורים זה לא קובע על שפיותי. התייאשתי מרוב מחשבות על מה
שיהיה ויקרה הלאה בהמשך היום עם המנהלת ובכלל בעתיד.
שמעתי את זרם המים מכיוון האמבטיה והבנתי שאמא מתרחצת אז קמתי
לשירותים, לאחר מכן שטפתי פנים והבטתי על בבואתי במראה. זה היה
מאוד מוזר, לא ראיתי את עצמי, ראיתי שחור - רק שחור. שפשפתי את
העיניים בתקווה שאני הוזה אבל הסתבר שלא.
נגעתי עם האצבע בעדינות ופחד מעט במראה השחורה והאטומה  והרגשה
בעלת עוצמה וזרם רטטה בכל גופי שניסתה להעביר לי איזה מסר לא
ברור אבל זה היה יותר מידי מטושטש ולא הצלחתי להבין. חזרתי
לחדר וסרקתי כל פינה ופינה בו, כל רהיט ורהיט וכל חפץ וחפץ (מה
שמזמן לא עשיתי). הכל היה נראה רגיל ונורמלי לחלוטין. פתאום
מזוית עיני ראיתי חבל, החבל שהיה חבוי מזמן בצבץ לו מדלת
הארון, אז פתחתי את הארון והחזקתי את החבל והוא היה זוהר וחי.
הייתה לי תחושה מוזרה, לאו דווקא רעה.

כעבור חצי שעה אמא והמנהלת נכנסו וראו את גופתי הרופפת תלויה
על החבל במרכז החדר. על כל זה כבר צפיתי מהחלון בחדר 1,659,700
בקומה 1002 במלון פרדייז במרכז העיר גן-עדן כשזוג כנפיים לבנות
וטהורות מאחורי גבי ולבושה בגד שכולו לבן בוהק. נשקתי לאמא וגם
לאבא כשהגיע מיד מהעבודה למקום וזכיתי לראותו בוכה לראשונה
בחייו, ועוד עליי. שלחתי לביתי חץ אהבה, שלווה וכל הנפלאות
והתבונות שבעולם.

אני לא יכולה להגיד שלא טוב לי כאן למעלה, הראש נקי וצלול
ממחשבות, הספקתי להכיר חברה חדשה וסביבה חדשה. יש לי פה הכל
מהכל, שפע של דברים שלא היו לי למטה ומה שבטוח זה שאין לי פה
מישהו שיאסור עליי לעשות פירסינג.