ישבתי ליד העץ, מסתכלת לצדדים, כאילו סתם. ידעתי מה אני עושה
שם, ולמי אני מחכה באמת, אבל גם בפני עצמי לא הסכמתי להודות
בזה. שכנעתי את עצמי - אני פשוט בחוץ סתם ככה, אני רוצה לראות
מי עובר בחצר, אני לא מחכה לאף אחד.
בסוף ראיתי אותו, לשניה בדיוק לפני שסובבתי את הראש לצד השני,
שלא יראה שאני מסתכלת עליו. העמדתי פנים שלא ראיתי אותו,
ומצאתי לי על מה להסתכל בצד השני. הרגשתי איך הוא מתקרב אלי,
ועדיין לא הסתובבתי להסתכל עליו. חיכיתי כמה שניות, עד שהרגשתי
שהמצב בטוח, והסתובבתי, כאילו סתם, בצורה טבעית, לצד השני,
ועצרתי כש"פתאום" ראיתי אותו, מסתכל עלי. עמדתי מולו, מסתכלת
עליו בחזרה. הרגשתי שאנחנו עומדים אחד מול השניה  המון זמן,
אבל אחרי מאית שניה בערך הוא התחיל לדבר, והשיחה המשיכה משם.
כל הזמן הרגשתי כאילו שהוא לא באמת רוצה לדבר איתי, שהוא סתם
מעמיד פנים שאכפת לו מהשיחה, או שהוא בכלל לא היה רוצה להקשיב
לי. תהיתי למה בכל שיחה שלי איתו הרגשתי ככה.
דיברנו עוד קצת, אבל עדיין הרגשתי שהשיחה לא מתנהלת כמו שצריך.
שמישהו ממנו צריך לעצור אותה, כי לפחות צד אחד בשיחה לא
מעוניין בה.
'אבל הוא התחיל לדבר אתך', אמר לי איזשהו קול בפנים, 'הוא זה
שניגש אליך, את בכלל לא ראית אותו'. ידעתי כמובן שהחלק האחרון
לא ממש נכון, אבל ידעתי גם שהוא באמת זה שניגש אלי, והוא זה
שרצה לדבר איתי.
בכלל לא הבנתי איך אני ממשיכה לדבר, ולענות תשובות מספיק
חכמות, כשאני כולי שקועה במחשבות על הרצון או חוסר הרצון שלו
לדבר איתי, אבל שמחתי שלפחות את זה הצלחתי.
השיחה המשיכה, עדיין, למרות שעדיין ניסיתי מדי פעם להפסיק
אותה, כשהיא נשמעה לי פחות רצויה מהרגיל. אבל נראה היה שאף אחד
ממנו לא מוכן להרוג אותה סופית. הרגשתי מבולבלת. מצד אחד הוא
ניגש אלי, הוא מתחיל לדבר איתי, הוא זה שממשיך יחד איתי את
השיחה כשלשנינו ברור שזאת לא שיחה זורמת בכלל, וש"מאולצת" תהיה
ההגדרה הכי קרובה למה שהיא באמת.
השיחה הסתיימה, והוא הלך, ואני נשארתי שם, מבולבלת, לא מסוגלת
להסביר לעצמי מה קרה פה בכלל. ידעתי שמשהו פה ממש לא בסדר, אבל
לא הבנתי מה. נזכרתי איך היה פעם. כשהיינו רק ידידים. דיברנו
שעות, ולא התעייפנו בכלל אחד מהשניה. תמיד היה על מה לדבר,
ותמיד רציתי לפגוש אותו רק בשביל זה.
אבל מאז שהיחסים בינינו התחילו להשתנות, שהתחלנו להסתכל אחד על
השניה קצת אחרת, והרגשתי שהוא מעוניין בי, ואולי שגם אני
מעונינת בו - מאז הכל השתנה. בהתחלה עוד התעלמתי מזה, אבל אחרי
כמה זמן זה כבר נעשה מוזר מדי. בסוף הוא גם הודה, אמר שהוא לא
בטוח מה הוא מרגיש, אבל יש שם משהו. ואני אמרתי לו שגם אני, גם
לי יש את התחושה הזאת, הלא בטוחה. באותו יום יצאנו קצת, והוא
נישק אותי, נשיקה אמיתית לגמרי, והרגשתי שזהו - מצאתי את מי
שרציתי. יומיים אחר כך עוד הסתובבתי, מתעלמת מכל העולם, כשאני
חושבת עליו. במיוחד אהבתי להגיד לעצמי את השם שלו. היה לו שם
כזה - כל-כך - משהו. פרנק, פרנקי. אהבתי את השם הזה. הוא הזכיר
לי ארצות אחרות, משהו מיוחד כזה. אחרי יומיים קצת נרגעתי.
מאז אותו ערב לא הצלחנו לדבר. אני לא העזתי להודות אפילו שאני
רוצה לדבר איתו, והוא אמנם ניגש אלי ודיבר, כי רצה לראות אותי,
אבל ידענו שזה לא אותו דבר, ולא יהיה אותו דבר יותר, אלא אם...
וזה היה יותר מדי לסכן, יותר מדי ידידות כדי לנסות לקבל יותר
מזה.
חשבתי על כל זה, יושבת ליד העץ, ונאנחתי. הסתכלתי בשעון שלי.
השעה הייתה כבר מאוחרת, והייתי בחוץ כבר יותר מדי זמן. קמתי,
הרמתי את הרצועה, הלכתי אל אחורי הגן, ו - מסמיקה לגמרי, קראתי
לפרנקי וקשרתי אותו. הולכים הביתה.