מדממת החוצה את כל כוחותיי,
ובוכה ובוכה ללא די.
נשמה מיוסרת,
בעלת נפש מוכשרת,
שחשקה רק ליפול אל ידיי.
צווחה אילמת,
שבמוחי מדקלמת
מתחננת לשובה אליי.
זמנים שעברו,
סיפורים שסופרו,
רגעים הנצורים בחיי.
מן השורש עקרו,
"אהבה" הם אמרו,
תהום עמוקה בקרבי.
התמימות שהרגה,
ואיבה שיגשגה,
לא נותר עוד דבר בלבי.
במבט אימתני,
ומרגש ריקני,
לאהוב, לאהוב, לא אוכל.
רק הדממה,
לאחר הנקמה,
יצריי הם דבר לא מוגבל.
אהובי, אך עכשיו,
כבר אינך נאהב,
ההיררכיה הרגה את שנינו,
שום דבר לא ברור,
אך הכל כן זכור,
זהה אך שונה היא נפשנו.