ח' חשון, תש"ס

השחר עולה ויום חדש מפציע. התנועה בעיר כבר סואנת, וציפורים
מצייצות בחוץ באותה נשימה עם השעון המעורר שלי. הצלצול נכנס
לתוך החלום בתיאום מדהים עם הצליל הצורם, המורה לעלות לרכבת.
אני עולה בזהירות, מושכת אחרי את המזוודה הירוקה, הכבדה,
מתיישבת בקרון שלי ומחכה. הרכבת כבר מתחילה לנוע, מושכת את
עצמה בכוח מן התחנה, אבל מדוע הצליל הזה לא פוסק?! כל הנוסעים
מביטים בי, כאילו אני היא האחראית לרעש הנורא. אני פוקחת את
עיני, ומבחינה במקור האמיתי של הרעש, השעה כבר שבע. בוקר. בוקר
חדש אחרי לילה נוסף של שינה טרופה וחלומות מבולבלים. מאז
שהגעתי לעיר הזאת, אינני מצליחה לסדר את מחשבותיי כראוי.
ברחתי. ברחתי כמו פושע מארצי האהובה. למרות שלא היה בי כל אשם,
וחפותי כבר הוכחה לעיני כל. לא יכולתי להתמודד. הזמנתי כרטיס
טיסה בכיוון אחד בעזרתה האדיבה של סוכנת הנסיעות, ארזתי כמה
בגדים הכרחיים במזוודה ועליתי למטוס. שתים עשרה שעות בין שמיים
לארץ, אשר ביליתי לצידו של בחור צעיר, אשר ניסה במרץ רב
להתיידד, ואני, מצידי, העדפתי להצמיד את האף לחלון ולבהות בלבן
הזה למטה. עננים. מלמעלה הם נראים אחרת. כמו בסרט מצוייר.
יונתן אמר לי, שאם אגיע פעם לניו יורק, שלא אהסס לפנות אליו.
יש לו דירה, יש לו קשרים, הוא יכול לדאוג לכל. רק שאבוא. הוא
מתגורר לו באיזה גורד שחקים, במימונה הנדיב של השגרירות,
ומנסה, גם הוא, למצוא את השלווה. אני תמיד חשבתי שוושינגטון
הרבה יותר מתאימה לו מניו יורק הרועשת. אבל, כנראה, כמו לי,
העיר הזכירה לו את תל אביב, עיר הולדתו הרחוקה. מהקומה
השלושים, בכל אופן, לא נחנקים מעשן והצפיפות של העיר.
דפקתי בדלת. שקט. צלצלתי בפעמון. אין תגובה. השוער הרי אמר
שהוא שם, אז מה קרה? כבר כמעט שפניתי לחזור על עקבי, כשהוא פתח
את הדלת, קורי שינה בעיניו. יונתן האהוב שלי. כבר שכחתי שהיום
אצלו הופך ללילה, והלילה, ליום. פתאום עלה בי גל של חום
וגעגועים. פתאום כל הלחץ והמחנק עלו להם למעלה, והדמעות נקוו
במהרה בזויות עיני. יונתן משך אותי פנימה בידו, והעניק לי את
אחד מהחיבוקים הנהדרים האלה שלו, מאלה שלי בלבד ניתנת הזכות
להפסיק.
לא יכולתי להוציא מילה מהפה. פחדתי שכל הכאב יקפוץ ממני החוצה
ויתקוף גם אותו. שכחתי שדברים כאלה הם מהסוג המדאיג, לא מהסוג
המדביק. והנה הוא מתחיל לדאוג לי. אני מבחינה בקמטים הקטנים
שעל מצחו. אני יודעת. אני מכירה. והנה הוא אוסף אותי שוב,
מארגן לי דירה קטנה בסכום זעום, מכיר לי את החברים שלו. מוציא
אותי. נותן לי את הלבד שלי. מחכה שאפתח אליו, שאספר כשאהיה
מוכנה. מגיש לי ממחטות כשאני בוכה, מכין לי פנקייק עם כדורי
גלידת וניל בפצפוצים.
עובר חודש, חודשיים, והכסף הולך ואוזל. אני מוצאת עבודה בחברת
מחשבים קטנה, ששמחה לקבל עוד תוצר מוגמר של אשת הייטק מארץ
הקודש. אני הולכת כל בוקר. מתעוררת בשבע, כמו היום. אחרי לילה
של חלומות מבולבלים, הגורמים לי להפר את הבטחתי ליונתן, שאחלום
רק חלומות טובים. בשמונה אני כבר בעבודה, מקדימה את כל הישנים,
אשר גוררים את עצמם בקושי רק בתשע. אני רגילה. זה מעסיק. זה
מעביר את הזמן. אני לא צריכה לחשוב. רק בלילה שוב, בחלום, הוא
מתחנן, תסלחי לי. וכולם מהדהדים אחריו בדממה, תסלחי לו.

י' חשון תש"ס

אני לא רוצה. לא רוצה לסלוח. ישנם ימים בהם אני כמעט נשברת.
מתנפצת לי לאלפי חתיכות זעירות, קטנות. אהבת חיי הגדולה. עופר.
כולם אהבו אותו, העריצו אותו. כזה מוצלח. הגיע כל כך רחוק. יש
לו עתיד. עתיד אולי, אבל לא איתי. חשבתי שכן. ניסינו לבנות
משהו ביחד. רציתי כל כך. אפילו ההורים שלי הסכימו שלא תהיה
חתונה דתית. כולם היו מרוצים. כרטיסי הטיסה כבר היו מוכנים
במגרה שלי, מחכים לעזור לי להגשים חלום, רק עופר לא. עופר לא
היה מוכן. לא היה מוכן להיות נאמן. לא לשקר לי, זה הדבר היחיד
שרציתי, שהיה לי כל כך חשוב. והוא- עיני מתמלאות שוב בדמעות,
המחנק המוכר עולה שוב בגרון-עופר, הוא היה איתה. אני ראיתי.
הוא אפילו לא גימגם, לא ניסה להסביר. רק הסתכל עלי במבט של חצי
הקלה וחצי עצב. הוא רצה שאני אדע. הוא לא ידע איך לומר לי. הוא
כבר לא אהב אותי. אני חשבתי שהוא קצת נלחץ, שזה יעבור לו, שהוא
יצא מזה. הרי אנו מכירים כבר כל כך הרבה שנים. מה כבר יכול
להיות? הרי הדבר היחיד בו לא הטלתי ספק, היה הכנות שלו כלפי.
פתאום כל העולם רועש. הכל עלי.
הכל נגמר עכשיו. הוא לא יודע איפה אני, ויונתן לא יודע מה עובר
עלי. הם כולם שאלו, חקרו, הציקו, ואני שתקתי. ועכשיו אני גוררת
כל יום בכוח. משתדלת. ממש משתדלת שלא לאבד את זה. לפעמים אני
פשוט קמה והולכת. לוקחת את התיק, יורדת לרחוב. לתחתית. מלא
אנשים. רצים, ממהרים, רק אני אבודה. כבר לא מפחדת שישדדו אותי.
לא אכפת לי. ממש לא. תיקחו הכל. הרי הכאב, הוא נשאר בלב. אינכם
יכולים לו.
טלפון. יונתן. קובעים לארוחת צהרים. אוכלים בשקט. הוא מניח כף
יד על שלי. הוא דואג. הוא מאוד דואג. אני מספרת. אני בוכה, אני
נשברת, ואנחנו חוזרים אל הדירה שלו. יונתן מכין קפה. עם הרבה
חלב, הוא מחייך. לא שוכח. איך לא שכחת? זה היה מזמן. עברו הרבה
מים מאז. כמעט שנחנקנו שנינו. מה אתה אוהב, יונתן? למי אתה
מתגעגע? מי חסר לך? היינו פעם כל כך קרובים, והנה אתה מתקרב
שוב. אף פעם לא מאכזב.

י"ב חשון תש"ס

פעם אמרתי לו, שהוא החבר הכי טוב שלי. אחר כך, ימים עברו,
ואחרים ירשו את מקומו. אני עמדתי והתבוננתי בחוויות העבר שלי,
נשטפות להן עם הזרם, טסות בכיוון הנגדי במהירות מסחררת, כאשר
לא היה לי כל סיכוי לעצור בעדן. הייתי נזכרת בנסיעה לבית סבתי
לפני שנים, כשהשתוממתי למראה העצים, שרצו, טסו להם במהירות
אחורנית. כשגדלתי הבנתי, שאני זאת שטסתי במהירות קדימה, לא
העצים, ולא חוויות העבר שלי. הנה, כבר כמעט חודשיים עוברים
להם. לפני שלושה חודשים עוד הייתי בדירה עם עופר, ולא ידעתי
דבר. או שאולי לא רציתי לדעת.
ככה אוהבים. אני יכולה לאהוב רק כשאוהבים אותי בחזרה. חייבת
לראות את ההתרגשות בעיניים שלו, את הסבלנות שלו לחכות שאחזור,
את הגעגועים שלו. לכן, לפעמים, כשהצד השני כבר לא ממש אוהב, לא
כמו שהוא רוצה, אני מעדיפה לראות ולהרגיש חזק חזק שהוא כן. כי
אחרת, לא אוכל לאהוב בעצמי. אפילו אם אבחין בשינוי, ואפרש אותו
כראוי, לא אמצא בי את הכוחות לקום וללכת. בטח לא כאשר החלטנו
כבר לקשור את עתידנו האחד בזה של השני. כמו מתוך הגנה עצמית,
עצמתי את עיני בכל הכוח וחיכיתי שזה יעבור. הסברתי לעצמי שזה
רק הלחץ. ההתרגשות. זה יעבור. וזה לא עבר.
תמונה קופצת לשדה הראייה שלי. עופר ובחורה זרה, שאני לא מכירה.
יושבים ביחד. מחזיקים ידיים. מנחמים זה את זו. ומה איתי? מי
ינחם אותי?! אני צורחת בדממה. קמה מהספה, לוקחת כוס מים. שותה.
עוד אחת, ועוד אחת. רוצה להקיא. בא החשק הזה להתנקות. רוצה
להעניש את כל העולם. והעיר הזאת מתעלמת. ממשיכה עם האוטובוסים,
המוניות הצהובות, האנשים בחליפות העסקים שלהם, מתרוצצים. כמו
ערמות של מקקים שחורים, חומים, אפורים. ממהרים. נזהרים שלא
להיתקל זה בזה. כל אחר לענייניו. אתה יכול למות ברחוב, ולא
ישימו לב. אני רוצה לפגוע בעצמי, להרוס. למה זה קרה לי? עולים
בי רחמים עצמיים ואני שוב נרדמת. תגובת ההכחשה האהובה עלי.
הדרך המקורית שלי להשמיד את העולם. כמו התאבדות לא מזיקה כזאת.
הפיכה. אני מתה רק לעשר, שתים עשרה שעות.
אנחנו יושבים בדירה של יונתן. הכלבה שלו מניחה את הראש על הברך
שלי. כמה אהבה היצור הזה יכול להעניק. בדיוק כשאני הכי צריכה.
כאילו שהיא יודעת. היא מבינה. גם הוא מבין. והוא מחבק אתי חזק.
אחד מהחיבוקים האלה, שרק אני קובעת מתי להפסיק. והוא מנשק
אותי. ואנחנו שוכחים. שוכחים שפעם הייתי עם עופר. נזכרים באהבה
הגדולה שהייתה לנו. רק לשנינו. שכל העולם היה עומד מלכת,
כשהיינו מגשימים אותה. וכל אחד הלך לדרכו, ושוב נפגשנו.
בוקר חדש בניו יורק. קיימתי את ההבטחה שלי. הלילה חלמתי רק
חלומות טובים. אני לא מרגישה כלום. לא כאב, לא אושר. כלום.
כאילו אפשר להמשיך ולחיות. פתאום כל המקקים המתרוצצים ברחובות
נראים הגיוניים. פתאום יש גם צבעים אחרים. צבעוניים יותר. אני
קונה לי משהו חם ללבוש. מזג אויר סתווי שכזה. ויונתן נתן לי
מתנה, לה חיכיתי שנים. אני מזמינה כרטיס טיסה לארץ. אני שוב
בורחת. ידידי כחול העין, סלח לי. לא התכוונתי, אבל זה קרה. נתת
לי התחלה חדשה. עתיד, שאינני יכולה לכפות עליך, ואינני רוצה
שתכפה עלי לוותר עליו.
סלח לי. אבל זה הדבר היחיד שיכול להציל אותי. הרי כבר אמרת לי
לפני שנים: מה שטוב בשבילך. זה טוב בשבילי, האמן לי. ואני אחכה
לך. אנחנו נחכה לך. עד שתהיה מוכן. עד שתרגיש שאתה רוצה.