New Stage - Go To Main Page

אור גראור
/
אני רוצה בלון

זה היה בלון כחול. הוא היה בלון רגיל, עגלגל, בצבע כחול בהיר.
הוא היה קשור בחוט ארוך. לא היה שום דבר מיוחד בחוט או בבלון.
פשוט בלון שהוא קנה לה ברחוב. זה כנראה היה הדבר היוצא דופן
היחיד בבלון - שהוא נרכש ברחוב. בימינו כמעט ואין אנשים
שמוכרים בלונים ברחוב. חבל, זה נחמד כשקונים לך בלון ברחוב. זה
מתוק. וזה בדיוק מה שמורן חשבה כשאשר קנה לה את הבלון הכחול.
הוא קשר לה אותו מסביב ליד, כמו שקושרים בלונים לילדים קטנים,
שלא יעופו. ברגע שהוא קשר לה את הבלון ליד גם מורן הרגישה קצת
כמו ילדה. היא הקפיצה את הבלון, ליפפה את החוט מסביב לידה,
רקדה אתו ברחוב. אשר חייך וצחק כשהיא הסתובבה במקום כמו
בלרינה. הוא עצר אותה באמצע הסיבוב ונישק אותה. ידיו נעו במעלה
גבה לתוך שיערה, מחזיקים את צווארה. מורן נענתה וקירבה את גופו
לשלה. הבלון ריחף מעליהם, זז יחד עם ידיה של מורן.
הוא ליווה אותה חזרה לביתה והם החזיקו ידיים כל הדרך. היד
שהחזיקה את ידו של אשר הייתה אותה יד אליה הבלון היה קשור,
והוא ריחף ביניהם, כחול ובוהק, בזמן שהלכו יחד ברחוב, מדברים
וצוחקים. הם נעצרו בפתח ביתה ודיברו עוד שעתיים, עד שמורן
והבלון התחילו לנטות יותר ויותר לכיוון דלת הכניסה. מורן עמדה
על המדרגה העליונה ואשר עמד מדרגה אחת מתחת, מסתכל למעלה לתוך
פניה. הבלון נראה לו גבוה, מרוחק, אבל עדיין בוהק וצבעוני. רוח
קלה התחילה לנשוב והבלון נטה לעבר הדלת בזווית הולכת וגדלה.
אשר קפץ למדרגה העליונה ונישק את מורן פעם אחרונה לאותו לילה
ונפרד לשלום. מורן והבלון נכנסו פנימה.
בבוקר מורן התעוררה עם השמש בחלון. היא פקחה את עיניה וראתה
מולה את הבלון מהלילה. הוא היה צמוד לתקרה, החוט שלו מתדלדל אל
הרצפה. אור השמש האיר והבהיר אותו, כך שהוא נראה יותר תכלת
מאשר כחול. חלקיקי אבק זעירים רקדו סביבו בתנועות איטיות,
מתחממים באור השמש. מורן עצמה עיניים והתמתחה. איזה כיף
להתעורר בבוקר עם בלון צבעוני ובוהק מול העיניים. היא קמה
מהמיטה באיטיות, לוקחת את הזמן. זה היה יום שבת והיא והבלון לא
מיהרו לשום מקום. מורן התכופפה להרים את החוט ולאחר מספר
משיכות בבלון קשרה את החוט לקצה השולחן שלה, כך שהוא ריחף
עכשיו מעליו ולא נצמד עוד לתקרה.
באמצע ארוחת הבוקר אשר התקשר והיא התיישבה ליד השולחן, הטלפון
בידה. בידה השנייה שיחקה בבלון, מלפפת את החוט סביב אצבעותיה.
הם דיברו על ליל אתמול, צחקו קצת על האנשים שראו ברחוב, על
המרצים שלהם באוניברסיטה. כל פעם שהוא הצחיק אותה רעד הבלון
בידה ונראה היה שהוא צוחק יחד אתם. הם קבעו להיפגש שוב באותו
ערב וסיימו את השיחה. כשמורן הניחה את שפופרת הטלפון זינק ליבה
בציפייה לאותו ערב, והיא שיחררה את הבלון שזינק גם הוא חזרה
למקום ריחופו מעל השולחן.
בערב התעכבה מורן זמן רב על הבגד המתאים ללבוש. האם ללבוש משהו
אלגנטי או זרוק? משהו צבעוני מאד או בצבע אחיד? היא הסתכלה על
הבלון. עם שקיעת השמש החשיך החדר וגם גונו של הבלון התכהה
ונהיה עמוק יותר, כצבע הלילה כשהוא רק יורד. מורן פשפשה עמוק
יותר בארון שלה והוציאה מכנס וחולצה בצבע כחול כהה, כחול שהיה
מספיק עמוק כדי שעיני המסתכל ימשכו פנימה ויטבעו בתוך הבד. היא
לבשה אותם והסתכלה בראי - לא מושלם אמנם, אבל גם לא זוועה.
בהשתקפות המראה ראתה מורן את הבלון מאחוריה והיא דמיינה שהוא
מסכים אתה - זו התלבושת ללבוש הערב.
כשחזרה באותו ערב הביתה חיכה לה הבלון במקומו הרגיל מעל
השולחן. כשהדליקה את האור בחדרה נראה היה שהמנורה מאירה דרכו
ומורן קיבלה את הרושם שהוא שמח לראות אותה, סקרן לשמוע על
הערב. היא משכה קלות בחוט והורידה את הבלון לגובה עיניה. היא
ניסתה להסתכל לתוכו, אבל רק ראתה את עצמה משתקפת בפניו
המתוחות. פניה נראו מעוותות, מתוחות על פני הבלון, כך שהחיוך
שלה נראה רחב יותר מכפי שהוא באמת היה. או שמא זה היה הרוחב
האמיתי שלו? היא שחררה את הבלון וזה קיפץ קצת במקומו, כמו
כלבלב שרוצה לשחק. אך מורן התעייפה והלכה לישון, הבלון העצם
האחרון שראתה לפני שעיניה נעצמו.

יום רדף יום ומורן ואשר המשיכו לצאת יחד. במשך היום הם כמעט
ולא נפגשו, היות ולמדו בשני צדדים שונים של הקמפוס. בערבים היו
נפגשים בבית קפה או מטיילים ברחוב. זו הייתה מערכת יחסים
קלילה, חסרת משקל כמעט. מורן נהנתה בחברתו של אשר, נהנתה
מתשומת הלב. הבלון, בינתיים, נשאר במקומו הקבוע, כחול ובוהק.
מורן התפלאה שהוא נשאר מתוח ומלא אוויר כמו בלילה בו אשר קנה
לו אותו. היא כבר התחילה להתרגל לנוכחות שלו בחדרה והייתה
משחקת בו מבלי משים בזמן שהכינה שיעורים או דיברה בטלפון. גם
לאשר היא התרגלה בינתיים ובימים בהם לא הייתה שקועה בלימודים
עם חבריה לחוג הייתה מזמינה אותו אליה לדירה. הם ישבו שעות על
מיטתה ודיברו. דיברו על הכל - על הלימודים, על פוליטיקה, על
סרטים שראו וסתם על שטויות שקפצו להם לראש באותו רגע. הם היו
מדברים עד שהשמש הייתה שוקעת ולפעמים ממשיכים עד שהיא הייתה
עולה. לפעמים הם שיחקו בבלון בזמן שדיברו, כדי להעסיק את
ידיהם. מורן הייתה פורמת את הקשר בחוט והם היו מתמסרים בו,
חובטים בו קלות כדי להעיף אותו לאורך החדר. וכל הזמן הזה לא
איבד הבלון מהאוויר שלו ונשאר כחול ובוהק, מתוח וקופצני. מורן
מאד חיבבה את הבלון וכל ערב לאחר שאשר היה עוזב הייתה קושרת
אותו חזרה לפינת השולחן, כדי שלא יעוף ויברח. הלילות הלכו
והתחממו והיא נהגה להשאיר את החלון פתוח בלילות להקל על החום.
היא פחדה שמא יעוף הבלון בלילה כשתישן. אך כל בוקר היא הייתה
מתעוררת והנה, הבלון עדיין ריחף מעל השולחן.
מורן נהנתה ממערכת היחסים הזו. היא הייתה נוחה עבורה וסיפקה לה
את הדבר האחד שהיא רצתה באותה תקופה - חברה אוהדת ותשומת לב
גברית. אך אשר רצה, באופן טבעי, משהו מעבר לשיחות וטיולים וככל
שהזמן עבר רצונותיו הלכו והתבהרו. מורן לא הייתה בטוחה אם היא
רוצה להעמיק את מערכת היחסים הזו, על אף שבהחלט נמשכה לאשר.
הבלון לא עזר לה בסוגיה זו. פניו נשארו חתומות. ערב אחד, בעודם
מתנשקים על מיטתה, נכנעה מורן לגופה והרשתה לעצמה להיסחף. אשר
לא נתן להזדמנות לחמוק מבין ידיו, ואלו הפשיטו אותה במהירות
ובעדינות. מחשבותיה של מורן התרוקנו מתוכן וגופה התמסר לידיו
המיומנות. ברגע השיא נפקחו עיניה והיא ראתה מעליה את פניו
המחוספסות מזיפים, ומאחורי ראשו - את הבלון. באותם רגעים
קצרים, כשנשימתה נעתקה ממנה, הצטמצם שדה הראייה שלה והיא ראתה
רק את הבלון. צבעו הכחול באותו רגע נראה לה חזק מתמיד, מלא
יותר, חי יותר. נדמה היה לה שיתר החדר כמו הועם ליד הבוהק
והצבע העז של הבלון והוא היה לנקודת אור מרכזית בחדר. לאחר מכן
המשיך אשר לחבק אותה עד אשר נרדם, ידו סביב שדיה. אשר נרדם
כשאפו שקוע בצווארה ונשימותיו החמות הפריעו לה בעורפה, אך היא
לא הצליחה להשתחרר מאחיזתו ולבסוף נכנעה ונרדמה.
כשהתעוררה בבוקר למחרת ראתה מול עיניה קודם כל את הבלון, ואחר
כך את אשר, ישן לצדה. בלילה הוא הסתובב ושיחרר אותה מאחיזתו.
היא הביטה קצת בבלון שהבהיר בבוקר ואז הסתובבה על צדה, גבה
מופנה לאשר, עצמה את עיניה ונרדמה שוב.
כך היה גם בלילות הבאים בהם אשר ישן אצלה. גם בפעמים אלו שיתקה
מורן את מחשבותיה והתמסרה לרצונות גופה. היא לא ידעה מדוע, אבל
תמיד ברגעי השיא הייתה מפנה את מבטה לעבר הבלון וצבעו העז.
תמיד בלילות האלו צבעו הכחול היה נהיה עמוק יותר, חזק יותר. אך
לילה אחד כשהפנתה את ראשה היה צבעו של הבלון רגיל, כפי שהיה
במהלך היום. משהו השתנה. מורן לא ידעה לומר באותו רגע מה היה
אותו שינוי, אך היא חשה בו, ראתה אותו בבלון.
אחרי אותו לילה התהלכה מורן עם הרגשה מוזרה בקרבה, אך היא לא
יכלה להצביע על הסיבה להרגשה המוזרה הזו. כל יום היא הסתכלה על
הבלון, מחפשת את התשובה בפניו המתוחות. היא שקלה לדבר על זה עם
אשר, אך תמיד פסלה זאת לבסוף. היא לא חשבה שהוא יבין אותה,
יחשוב שהיא עושה סיפור גדול משטות קטנה. אשר הרגיש שמשהו מפריע
לה וניסה לשדל אותה לספר לו, אך מורן לא יכלה, וזה העיב על
היחסים ביניהם. בתחילה לא בהרבה - אחד מהם היה משנה נושא והם
היו מדברים וצוחקים כמו תמיד. אך לאט לאט נהיה קשה יותר לגשר
על אותו פער שנפער ביניהם. פתאום התחילו להופיע שתיקות ארוכות
ומעיקות בשיחות שלהם. המלים היו נגמרות והם היו יושבים שם,
בוהים אחד בשני או בבלון. היו יושבים ובוהים דקות ארוכות
בבלון, מחפשים נושא חדש לשיחה. בתחילה כשלא מצאו נושא חדש היו
פותרים את הבעיה בנשיקה, וברגע שידיהם התחילו לחפש אחד את
השנייה לא היה עוד צורך במילים. אך הימים חלפו והשתיקות התארכו
וגם מגע פיזי כבר לא הספיק כדי להפר את השתיקה. והבלון, שעדיין
ריחף מעל השולחן, לא סיפק להם עוד נושאים ורק בהה בהם בחזרה
באטימות, אילם מתמיד.
ערב אחד, לאחר שתיקה ארוכה במיוחד, עזב אשר את דירתה של מורן.
מורן צפתה בו עוזב, סוגר אחריו את הדלת, אך לא קמה לעצור אותו.
אותו לילה היא לא הצליחה להירדם במשך שעות ארוכות ושכבה
במיטתה, בוהה בבלון בעיניים שסירבו להיעצם. באותן שעות לילה
מרוחות נראה היה לה שצבעו של הבלון דהה וכבר לא היה כחול, כי
עם תכלת בהיר, לכיוון לבן. בבוקר היא התעוררה וגילתה שהבלון
עדיין כחול, אך צבעו באמת דהה. אולי מהשמש, אולי מהזמן. הוא גם
נראה רפוי יותר. הוא עדיין ריחף באוויר, אך פניו היו מתוחות
פחות ממקודם, וחיוכה של מורן כבר לא היה כל כך רחב כשהשתקף
ממנו.
אשר לא התקשר באותו יום, או ביום שאחריו. מורן שקלה להתקשר
אליו, אך לא הרגישה דחף עז לעשות זאת. היא המשיכה כרגיל, הלכה
לאוניברסיטה, למדה אצל חברים. היא עדיין שיחקה עם הבלון בזמן
שקראה, אבל בתנועות איטיות יותר, פחות חדות. הבלון, מצדו, הלך
ודעך מיום ליום. נראה שהאוויר התחיל לעזוב אותו אחרי כל אותם
שבועות. אך הוא עדיין ריחף באוויר, עדיין נשאר תלוי מעל ראשה
של מורן. אשר עדיין לא התקשר.
יום אחד חזרה מורן ושמעה שיש לה הודעה חדשה בתא הקולי. היא
התיישבה בכבדות על הכסא ליד השולחן והחזיקה את השפופרת לאזנה.
הבלון ריחף סנטימטרים בודדים מעל השולחן, ופניו כבר היו
מקומטות ודהויות. הוא נראה חולני, על כרעיו האחרונים. מורן
הסתכלה עליו בעצב והחלה לשמוע את ההודעה. כשנגמרה ההודעה הניחה
את הטלפון ונשנעה לאחור בכסא. היא עצמה את עיניה ונשמה עמוקות,
מנסה למלא את אותו חור בתוכה שנשאר ריק כל אותם שבועות, לאורך
כל מערכת היחסים הזו, שאמורה הייתה להיות קלילה ואוורירית.
כשפקחה את עיניה ראתה את הבלון מונח לפניה על השולחן, חסר
אוויר, מת. היא הסתכלה עליו עוד מספר רגעים ואז הרימה אותו
בעדינות, פתחה מגירה בשולחנה, והניחה אותו יחד עם הבלונים
האחרים.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 16/3/04 16:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אור גראור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה