לשקול את צעדי.

אך אני יודע את משקלם: כמשקל גופי. למעשה מעט יותר: אם ארקע
ברגלי בחוזקה, יעלה המשקל. אם אנתר באוויר ואנחת על הקרקע,
יקפץ גם המשקל מעלה מעלה. עם זאת, גם אם אלך על קצות אצבעותי,
הוא לא ירד: כמשקל גופי וקצת יותר, בשתי הרגלים גם יחד או באחת
ברגע ניתוק השניה מן הקרקע, תמיד.

אך איך אוכל אני לשקול את צעדי? החול יוכל, אבני המרצפת גם
כן. אך אני? עלי להיעזר במכשיר: משקל. הבעיה בעינה: את צעדי
רוצה אני לשקול: את התנועה, לא העמידה. ברגע הדריכה תזנק המחט,
אך בטרם אספיק להבחין בה, כבר אהיה מעברו השני. רק אם אצעד לאט
יתכן כי אספיק להבחין בנקודת עצירתה. אולי משום כך צעדים
שקולים הם גם מדודים, איטיים.

ועדיין לא באתי על סיפוקי: השקילה דורשת מדידה, המדידה איטיות,
טוב ויפה; אך האיטיות מכוונת לעצירה, לחוסר תנועה, והצעדים
מכוונים קדימה, לתנועה, לשינוי. זוהי מחלוקת נצחית, בלתי
פתירה, שכן רגע השקילה יחיד הוא, מטבעו מקפיא מצב, ובחלקיק
הזמן המוקפא - התנועה איננה.

ובכן, הפיסיקה מכתיבה: לא אוכל לשקול את צעדי. עלי פשוט ללכת.