"אני עוזבת. אין לך דרך למנוע את זה, אתה מבין, זה לא אתה - זו
אני". לרגע חשבתי ששמיעתי מתעתעת בי. מי זה? "אני פשוט לא
סובלת אותך!" המשיכה, קולה הפעמוני זורם כמו נחל צונן ביום
חמסין. "אתה מרגיז אותי. העובדה שאתה מתקשר כל יום רק כדי
לשמוע את קולי, החיוך שנמרח על הפרצוף שלך בכל פעם שאתה רואה
אותי," מוחי החל קודח כשניסיתי להבין מה רע בתכונות הללו,
"השירים והסיפורים שאתה כותב לי, הסחרחורת שאני מרגישה בכל פעם
שאני חושבת עלייך..." התחלתי להסכים איתה. זה באמת לא אני -
היא פשוט איבדה את דעתה. כאילו קראה את מחשבותי - דבר שהרבה
פעמים הייתי בטוח שאכן קורה - אמרה:" אני אולי מטורפת, יש בך
את כל מה שתמיד רציתי, מה שחלמתי, אבל אני פשוט לא יכולה
להתמודד עם האוצר הזה". העובדה שהסוף קרב החלה להתעכל, ועיני
הלכו והאדימו ככל ששטף הדיבור נמשך. "באמת שזה לא אתה. אני
איתך כבר כמה חודשים ואנחנו מסתדרים כל כך טוב... אני צריכה
מישהו שאוכל לצעוק עליו, לשנוא לפעמים. להוציא עליו את העצבים.
מישהו שמידי פעם ארגיש שאני צריכה ממנו מרחב, מבלי להרגיש שבכל
פעם שאנחנו מתרחקים ליבי נשאר בידיו". דימעה זלגה מעינה. לרגע
רציתי להשחיל טיפה בתוך המבול, אבל הדימעה העתיקה את נשימתי.
היא פשוט הייתה יפהפיה. "די, נמאס. אני לא רוצה לראות אותך
יותר. נמאס לי. אל תתקשר אליי, אף פעם. אל תפגוש אותי כאילו
במקרה ותתחיל לדבר איתי - אני לא אוכל לעמוד בזה. אני איתך
גמרתי!" השמש חיממה את החול הזהוב במשך כל היום, וכעת, בשעת
בין ערביים, היה רך ונעים, ורגליי היחפות התענגו על כל רגע של
התחפרות בו. "אבל..." ניסיתי. לא הצלחתי. ראיתי שהיא כבר רוצה
להסתלק לפני שתתחרט, ואז הפדיחה תהיה גדולה מנשוא. פסים כתומים
וורדים ליוו את השמש שכבתה בתוך הים הכחול-ירוק. היא חייכה.
"אני אוהבת אותך" לחשה וליטפה את שיערי. "שלום". היא הסתובבה
והלכה. לא עברו מספר רגעים והחלה לרוץ. לברוח. הנחתי שהיא גם
בוכה. מה שהיה בטוח, דמעות רבות זלגו מעיני, בעודי מנסה להבין
מה לכל הרוחות עשיתי. רוח נשבה מהים, מלטפת את פני ומייבשת את
הדמעות. רציתי להגיד לה שאני מצטער. להתחנן שתחזור, אבל פחדתי
שהיא תאכזב את עצמה. היא עוד עלולה לחזור אליי בטעות...