היא הולכת בתוך מסדרון חשוך, מחפשת את הדלת הראשונה שתעמוד
בדרכה. היא מוצאת אותה. פותחת את הדלת ונכנסת לחדר גדול אך ריק
יחסית. מסתכלת סביבה. הכל שקט חוץ מתקתוק שעון העץ שעל הקיר.
היא מסתובבת בחדר, בוחנת דברים. לפתע מגיע משב רוח שמעיף את
שערותיה על פניה. למשך שניה וחצי היא לא רואה טוב, היה נדמה לה
שמשהו עבר לידה. מעיפה את השיער אחורה ומחליקה את אצבעותיה דרך
שיערה החלק.
נושכת טיפה את שפתיה, היא מתחילה קצת לפחד. ממשיכה להתבונן
בדברים שבחדר, בתקווה למצוא משהו שיכול אולי לעזור לה לצאת
משם. היא מוצאת עוד דלת, לבנה עם חלון זכוכית שקצת סדוקה. היא
פותחת אותה לאט, קצת חורקת, ומסתכלת בחשש מעבר לדלת, לצד השני,
היא רואה שגם שם יש חדר, אבל הפעם קטן, מאוד קטן. היא נכנסת
ושוב מסתכלת סביב. לפתע היא רואה דיוקן של איזושהי אישה
מבוגרת. היא מסתכלת עליה טוב טוב בוחנת את טיב הציור, לעומק,
רואה את כל הקמטים, את הפנים, את השיער האסוף לגולגול חזק
ומביטה לה בעיניים. לפתע עובר עוד משב של רוח ומעיף את שיערה
ומכבה את העששית שהייתה דלוקה בקצה החדר. החדר עדיין חשוך אך
ניתן קצת לראות. היא נבהלת ומסתכלת סביבה, מחפשת נפש חיה, באחד
מהסיבובים שלה סביב עצמה, היא רואה לפתע שהשיער של האישה
בתמונה מפוזר. היא נכנסת לפאניקה. רצה ליציאה מהחדר, יוצאת
מהחדר השני גם כן בריצה, מחפשת מאיפה אפשר לברוח.
לפתע היא נעצרת. לא מבינה בדיוק למה נעצרה, אבל פשוט מתוך
אינסטינקט, נעצרת. מתבוננת על עצמה. רואה את החולצה הלבנה שלה,
ואת הג'ינס הזרוק שיושב על גופה. היא מסתכלת על היד שלה, ורואה
שהצמיד שלה איננו. אותו צמיד שהוא נתן לה, שהיה הכי חשוב לה.
ישר היא יורדת על הברכיים, בניסיון למצוא אותו. לפתע היא מרימה
את הראש, ורואה במטושטש מולה דמות, אשר מחזיקה עששית לבנה
שמאירה במקצת את המסדרון החשוך. היא מצליחה קצת לראות את מצב
הקירות, כולם סדוקים ומלאי קורי עכביש. היא מרימה שוב את הראש
אל הדמות, וקמה מהרצפה. הדמות לוקחת לה את היד, ומביאה אותה
לתוך חדר עם כסא. היא מנסה לראות את הפנים של הדמות, אבל לא
מצליחה בשל המעיל השחור הארוך שעל גופה אשר מכסה גם את פניה.
הדמות פותחת את החלון ורוח קרירה נכנסת לחדר. היא יושבת שם על
הכסא. לפתע מגיע משב רוח נוסף, אך הפעם הוא היה חזק וקר הרבה
יותר. הרוח מעיפה את כל החפצים בחדר ולאט לאט היא מרגישה שגם
היא עפה. היא מקבלת מכה ונופלת על הרצפה.
היא פוקחת את העיניים.
ישר מחזיקה את היד שלה, ורואה שהצמיד שם. מחייכת טיפה. מסתכלת
סביבה. רואה שהיא על השטיח. החלון פתוח. הוילון מתנופף טיפה
ברוח הקרירה.
מסתכלת על עצמה. השיער החלק שלה על פניה, מעיפה אותו ומחליקה
בו את אצבעותיה. נושכת טיפה את שפתיה. מחזיקה חזק את ידה עם
הצמיד.
ומנסה להבין מה קרה.
האם היא חלמה? או שמא, האישה שבציור אשר מעל מיטתה, באמת
מתעוררת כל לילה עם משב של רוח קרירה, ומפזרת את שיערה, רק כדי
שיהיה קצת יותר נוח...?