[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מאורע זר
/
יש לי מטאטא בשבילך

אני ואחותי נמצאים בתחנת דלק בלילה. אנחנו יוצאים מהמכונית כדי
לקנות משהו ומשאירים אותה חונה ליד אחד ממשאבות הדלק במרכז
התחנה. בדרך חזרה, אנחנו רואים גנב מנסה לפרוץ את המכונית עם
מפתחות לא מתאימים, ולידו עומדים זוג של זקנים ומתבוננים בו.
הגנב רוצה למתן את חשדם ואומר להם שזאת המכונית שלו. אני
ואחותי נכנסים מהר לרכב, לפני שהגנב יכנס. רווח לי שהזקנים לא
שם, כי תמיד יתכן שהם יאמינו לגנב ולא לנו. הגנב אומר לנו שזאת
המכונית שלו ומנסה להיכנס בכוח. הדלת שלידי לא נעולה, אבל הדלת
שליד אחותי כן ושתי הדלתות האחוריות מקולקלות ולא ניתנות
לפתיחה מבחוץ. אני יודע שאני צריך ללחוץ על כפתור הנעילה
המרכזית, אבל מרוב התרגשות אני לא מצליח לעשות את זה. אני
מסתכל על הכפתור ולא מצליח להביא את עצמי אפילו לחשוב על ללחוץ
עליו. זה רק עניין של זמן עד שהגנב יגלה שהדלת שלידי פתוחה
(בינתיים הוא מנסה ללא הצלחה לפתוח את הדלת מאחורי). הוא כל כך
נחוש וממשיך לטעון שהמכונית שלו עד שאני חושב שאולי היא באמת
שלו. כשהוא מגלה שהדלת שלידי פתוחה, אני כבר במקום אחר. אבל
המקום האחר הוא עוד באותו המקום.

אני כבר ברחוב בזיכרון יעקב ושם אני בטוח שהמקרה עם הגנב זה
סימפטום להתפרצות פסיכוטית. אני ניגש לבניין המועצה המקומית
בזיכרון (שם נמצאת לשכת הרווחה), כדי לספר לפסיכיאטר שעובד שם
שאני סובל מהתפרצות פסיכוטית.
אני נכנס למועצה. אחרי פרוזדור, נמצא חדר גדול שדומה לחדר אוכל
בבית של סבא שלי. יש שם את אותו שולחן ארוך, רק שהפעם הוא ארוך
יותר ויושבים סביבו המון אנשים שכנראה דנים במשהו.
יש על השולחן הרבה מסמכים. בין האנשים, יושבים גם הפסיכיאטר
(אדם קירח עם בגדים לבנים של רופא) ולידו העובדת הסוציאלית
שמפנה אותי אליו. היא לא מבחינה בי כי היא מתרכזת במסמכים
מסויימים, אבל הרופא מבחין בי וכמובן שלא מזהה אותי כי עדיין
לא נפגשנו. כשאני שם, הבנתי פתאום שכל המקרה עם הגנב אינם יותר
מחלום רע וזה בכלל לא מעיד על שום פסיכוזה.
אז אני מבין שאין לי עוד מה לעשות שם ויוצא מהמועצה.

בדרך החוצה, אני מדמיין את הפגישה שאמורה להיות לי עם
הפסיכיאטר. אני שואל את עצמי מה אם הוא יזכור אותי מהיום - הוא
ישאל אותי מדוע נכנסתי למועצה, הסתכלתי עליו ויצאתי מיד החוצה.

אני לא ארצה לספר לו שחשבתי שיש לי פסיכוזה, אז אני אספר
ששכחתי שם חבילה של צמר גפן שקניתי ובאתי לקחת אותה חזרה. אני
רואה שבאמת יש לי חבילת צמר גפן ביד, הפסיכיאטר ואני ממשיכים
לדבר, ובסופו של דבר אני כן מספר לו שחשבתי שיש לי פסיכוזה.

אני לא זוכר מה קרה הלאה, אבל בשלב הבא אני רואה תכנית
בטלוויזיה שמראיינים בה את השחקנית קתי בייטס. קתי מדברת על
סרט של סטיבן שפילברג: "לדעתי, העריכה שלו איומה, אבל אני מאד
אוהבת את הסרטים שלו כי..." (אני לא זוכר את הנימוק). בזמן
שהיא מדברת, רואים קטע מהסרט. רואים שם נופים מדהימים של נהרות
ומפלים ונופים פרה-היסטוריים, עוד הרבה לפני שהיו בכדור הארץ
בני-אדם או אפילו בעלי חיים. במים היו כל מיני מינרלים שגרמו
לצבע הכחול להיות חזק מאוד.

בסצינה הבאה רואים מלחמה בין בני-אדם לדינוזאורים, שהתרחשה
לפני כמה מאות שנים.
לפי הסרט, הדינוזאורים אמנם נכחדו, אבל הם חזרו לתחייה כפי
שראו בסרט "פרק היורה" וכן גם בתקופה נוספת שהייתה לפני כמה
מאות שנים. האנשים שלחמו בדינוזאורים לבשו מסכות של
דינוזאורים. לא היו להם כמעט בגדים נוספים.

בשלב הבא, המלחמה הייתה בין בני-אדם לגורילות שרכובות על
ג'ירפות. הגורילות נחשבו חכמות כמעט כמו בני-אדם. באחת הסצינות
ראו לוחמים מתחבאים בהריסות של בית. אחד מהלוחמים אומר:
It's unbelievable, gorillas that ride giraffes like we ride
horses; gorillas that are just like us - have both body and
mind, but with them it's upside down - they have the body
inside and the mind is outside

הבנתי שהכוונה היא שהגורילות חושבות עם הגוף שלהן, ואילו הבשר
שלהן- החלק החיצוני, עשוי מנפש. כשראיתי את הגורילות פולשות אל
הבית בו הסתתרו הלוחמים, התקשיתי להאמין שהפרווה שלהן, העור
וכל שאר הדברים הלכאורה חומריים שאני רואה בהן, למעשה עשויים
מנפש טהורה,
אבל היה לי קל להבין שהחשיבה שלהן עשויה מגוף.

אני צופה בסרט יחד עם חברים. לידי יושב לסירוגין אבא שלי.
אנחנו אמנם באולם קולנוע וכל הקהל יושב בכיסאות רגילים של אולם
קולנוע, אבל אני והחברים יושבים על שולחן כמו במסעדה באמצע
האולם. קצת לפני כן, גם אנחנו ישבנו בכיסאות רגילים. אני הייתי
איפה שהוא באמצע, משמאלי ישבו אנשים שאני לא זוכר ומשמאלם ישבה
ידידה שלי, ליאת. משמאלה של ליאת, ישבה שירה.
שירה שלמדה איתי בתיכון ולא ראיתי אותה מאז. רק שפה היא כמו
שהיא צריכה להיראות לדעתי בגיל 25. ליאת רצתה לספר לשירה על אי
מייל מאד מוזר שכתבתי לה בהשפעה של כדורים. לא רציתי ששירה תדע
שאני לוקח כדורים, אז לחשתי לליאת שלא תספר לה, אז ליאת סיפרה
רק על הדבר המוזר שעשיתי, בלי לספר תחת איזו השפעה עשיתי אותו.
הדבר גרם לי להיראות עוד יותר משונה. השתיים צחקו.

החלק הבא בסרט הוא מלחמה בין אנשים החיים בכפרים, עיירות
בתורכיה ובארצות אירופאיות אחרות כמו גרמניה ואנגליה (אולי גם
צרפת ורוסיה), לבין טרוריסטים של אל-קעידה.
בסרט אנשי הכפר מפגינים נגד השילטון במדינות שלהם, כי הם לא
שבעי-רצון ממישהו שהמדינות הללו מארחות. לקראת הסוף, מודיעים
שאל-קעידה טמנו מספר פצצות גרעיניות בכמה מהכפרים הללו
במקביל.

אנו רואים את הפצצה על הרקע הפסטורלי של הכפר. היא נמצאת שם
בין עשבים ופרחים והיום אביבי. יש שם אנשים, ילדות משחקות,
אנשים עוברי אורח יוצאים לקניות, חוזרים הביתה.
אבא שלי אומר: "פצצות גרעיניות כמעט לא גורמות לאש." הפצצה
מתפוצצת, והפטריה הגרעינית לא עשויה מאש, אלא מתנודות באוויר,
כך שהיא כמעט בלתי נראית. האנשים ממשיכים לתפקד כרגיל. אבא שלי
שואל "איך לא קורה להם כלום." ואני מסביר: "מפצצה גרעינית לא
מתים מיד. זה מוות מאד איטי. בהתחלה הם יתחילו להשתעל, ואז
להקיא ואז..."
ואכן, אחת מהילדות התחילה להשתעל.

ההשפעה של הפצצה החלה. אנשים התחילו להשתולל ברחובות של הכפר.
אל הכפר מגיעה שיירה של פוליטיקאים, שומרי ראש ושוטרים
במכוניות שרד וניידות משטרה. כל המכוניות ישנות מאד, כי הסרט
אמור להתרחש בשנות השלושים.

מבין השיחים, הופיעו שלושה גברים עם חליפות מהודרות, כמו שהיו
לובשים בשנות השלושים. הם נראו שיכורים, הם צחקו והתנהגו
בגסות. השוטרים החלו לירות בהם. שלושת הגברים התפרצו בצחוק,
בזמן שיורים בהם, כשהדם מתפרץ מהראש והגוף שלהם. הם המשיכו
לצחוק עד שמתו ואני אמרתי לאבא שלי: "אני לא מבין את העלילה,
מה הולך פה?" אבא שלי אמר: "זאת פוקציה."
שאלתי: "מה זה פוקציה?" והוא ענה: "אני לא עומד מאחורי
העקרונות של אל-קעידה."
כאשר שאלתי אותו שוב שאלה על הסרט הוא גם ענה שזאת פוקציה.

החברים הסיחו את דעתי מהסרט. אחד מהם, דני, שישב בראש השולחן,
ביקש שאני אעביר לו משהו שהוא הזמין (אני ירדתי עליו שהוא תמיד
מזמין מאכלים פלצניים). על רקע הסרט המזעזע הזה, אני והחברים
כל הזמן התבדחנו. בסוף הגיע עוד חבר, אריק. הוא אמר: "אין לי
מכונית, אני יכול לנסוע אתכם?" אני הייתי הנהג וכמובן
שהסכמתי.

עכשיו, ישב לידי משה. זה בחור מוזר מאוד, שהיינו חברים בתיכון
וגם קצת אחר כך. עמדתי מאחוריו, אחזתי בידיים שלו, והתחלתי
להניע אותן בשבילו. את היד הימנית הנפתי לכיוון של אריק, כך
שזה נראה כאילו משה מרביץ לו. אריק נבהל ונע אחורה. ואני
אמרתי: "משה, מה אתה מרביץ?"
דני אמר שמשה הוא כמו מכשפה ואני אמרתי למשה: "Have I got a
broom for you..."

כולם צחקו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הראה לי את
חברייך, ואני
אומר לך את מידת
הנעליים שלך.

הסנדלר הנדיב
בקאמבק.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/3/04 16:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאורע זר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה