"אמא אני אוהבת אותך!" שני אמרה לי, וצחקה את צחוק הפעמונים
שלה.
היה זה כשנשקתי לה לשלום בשער של הגן שלה ונפרדתי ממנה לקראת
היום העמוס והמרגש שהיה צפוי לה. אז לא ידעתי שבעוד כמה שעות
המשפט הזה יהיה חשוב ומשמעותי עבורי יותר מכל דבר אחר בעולם.

התכנון המקורי היה שאחרי שיגמרו הלימודים בגן תגיע הסעה כדי
לקחת את שני ועוד כמה ילדים ליומולדת של ציפי, חברה מהגן,
שיערך בביתה שנמצא בצד השני של העיר. אחרי המסיבה תדאג אמא של
ציפי להעלות את כל הילדים להסעה, שתפזר אותם כל אחד לביתו.
אני סיכמתי עם אמא של ציפי שההסעה תוריד את שני בקניון, ואני
אפגוש אותה שם, כי הבטחתי לשני שנטייל קצת בקניון ושאפילו אקנה
לה איזו מתנה.

גילוי האהבה המרגש של שני באותו הבוקר - הכניס נקודת אור ליום
העבודה האפור שלי, שנראה היה כאילו לעולם לא יגמר. הייתי חסרת
סבלנות, רציתי כבר לפגוש אותה, לטייל איתה בקניון ולשמוע אותה
מספרת לי בקולה המתוק על כל החויות שעברה.
סוף סוף נגמר יום העבודה, החתמתי כרטיס ויצאתי לפגוש את שני.
בדרך למכונית עברתי ליד חנות ממתקים - מתוך דחף רגעי נכנסתי
וקניתי לה משהו קטן. רציתי לשמח אותה. בתוך כמה דקות הגעתי
לקניון
חניתי בחניה ופניתי לעבר התחנה שבה הייתי אמורה לפגוש את שני.

מרגע זה ואילך הכל השתבש.
תוך שניות התהפכו חיי לחלוטין.
כאשר הגעתי אל התחנה ראיתי מרחוק את ההסעה של שני מתקרבת.
באותה שניה שמעתי פיצוץ איום, ראיתי מול עיני את ההסעה של שני
מתפוצצת למיליוני חלקיקים קטנים, שמעתי צרחות נוראות מסביב
ו---
אבדתי את ההכרה. יותר לא ראיתי ולא שמעתי כלום, אך בשניה
האחרונה לפני שאיבדתי את ההכרה - קלטתי שאת שני אני לא אראה
עוד לעולם ובטח שלא אשמע אותה אומרת: "אמא אני אוהבת אותך!"