שירי לי שיר ערש.
בלחישות נשימתך, שירי חרש.
בעת שהשמים עוטים צבע,
כשהאדמה נתקפת צללים.
שירי את דומיית הטבע,
ואת שתיקת
נזר בריאת האלים.

שירי בשעה שהשחק עוטה
כסותה של ציפור שיר.
שירי בשעה שהאנושות
מתנפצת לרסיסיה ברחבי העיר.
בשעה שנחיל האדם מתפרק
וכל אחד פונה לפחדיו.
אז תשירי לי את החושך
הבוקע מגרונך
במילותיו.

העטפי במתנתי -
שמלת כלולות שזורה מילים, ניגון,
ורוח.
הניחי למנמוסין להעביר אצבעות בשערך,
ולבנותיה לפרוט על מיתרייך.
אל תחששי ממגע ידו של ליל מתארך,
שכן ישיב הוא לך את עלומייך.

תני למילים חירות,
ולעינייך דרור.
לחשי את דמותך,
הניחי בזיכרוני משהו שאוכל לזכור.
הניחי לדמעות להחליק במורד לחייך
ולמשמעויות להחליק במעלה הגרון.
הביטי בי,
עשי עמי -
חסד אחד אחרון.

ואין עטי משג
ולא ידי
כקולו של אורפיאוס.
ויודע אני כי מנמוסין לא תניח לי
להביט באישוניה לנצח.
ופונה אני אחור
מעיין נהי
לרגליי,
ואינך.
אף לא נציב מלח.

מנמוסין- אלת הזיכרון ואם המוזות