שמש הפציעה על היום הראשון במילניום החדש.
האב דנגווד התעורר משנתו, חיוך על שפתיו. הא קפץ בקלילות
מהמיטה הישנה והחורקת, ופתח את התריסים לרווחה. אור הציף את
החדר, מגרש את הלילה. האב דנגווד הביט מבעד לחלון לעבר העולם
שטוף-השמש שהשתרע בחוץ, וחייך. היום זה היום, הוא ידע.
הוא החליק את כפות רגליו לתוך נעלי הבית שלו, ופנה לעבר חדר
האמבטיה. שם הוא שטף את פניו במים קרים, תוך שהוא שורק לעצמו
שיר עליז. זה לא היה יום לרצינות יתרה.
כל ימי חייו הוא חיכה לתאריך הזה. הוא התחנך כנוצרי טוב, ואהב
את אלוהיו מאד, מצפה ליום הגאולה. בברית החדשה נרמז שבפרוס
שנות האלפיים ירד ישוע מהשמיים ויבוא לגאול את העולם. הוא
ישחרר את המאמינים מכבלי העולם הזה, וכולם יעלו לגן העדן. בואו
ילווה בקול תרועה רמה, שתבשר את העידן החדש. והזמן הזה הגיע,
היום. האב דנגווד ציפה לכך בקוצר רוח.
הוא קיפץ מרגל לרגל כילד קטן, חסר סבלנות. במהירות רבה הוא לבש
את בגדי הכמורה שלו, ויצא מביתו לכיוון הכנסיה.
"בוקר טוב, האב דנגווד", קרא אליו שכנו, מר גריפין.
האב דנגווד עצר וחייך מאוזן לאוזן. "בוקר נפלא ונהדר לך, שכני
היקר!" הוא ענה בקול, לא מסתיר את ההתלהבות בקולו.
מר גריפין הביט בו מופתע, ואז כירכם את פניו מביט לעבר נעליו.
הוא לא היה רגיל להתנהגות כזו מהכומר הקפדן והנוקשה. הוא החל
לשאול את עצמו אם האב דנגווד עבר סוף כל סוף ניתוח להוצאת המקל
מהתחת.
"כן, בוקר נפלא באמת", הוא ענה בשקט, משתדל לא להראות את
פליאתו הרבה.
הרחובות היו ריקים בשעת בוקר מוקדמת זו. הציפורים עדיין לא
הספיקו לקום משנתן, ורק אדם אחד, מוזר במראהו, הסתובב הלוך
ושוב נושא שלט ענק בשתי ידיו: "סוף העולם הגיע". הוא היה
מלוכלך, זיפים מצמחים על פניו. האב דנגווד הצהיל אליו את פניו,
והבטלן נרתע באימה. הוא לא ציפה לתגובה שכזו.
הבוקר עבר עליו במהירות. הוא העסיק את עצמו בנקיון הכנסייה
ובטיפול בעניינים השוטפים של התחזוקה. הוא השתדל לא לחשוב על
היום המיוחד הזה, אך לא יכול היה שלא לצחקק לעצמו מדי פעם
בצורה שהבהילה את עוזריו. כן, הם ידעו שהגיע הרגע, אבל בכל זאת
- תתנהג כמו אדם תרבותי!
"האפיפיור הכריז היום על יום חג דתי", הודיע לו השוליה שלו, מר
ג'נקינס הצעיר והנמרץ. הוא הניח את מגבעתו על מתלה הכובעים
וטפח על שכמו של האב דנגווד. "שנים של ציפייה הגיעו לסופם,
הא?" הוא קרץ אליו בשובבות.
"כן," נאנח האב דנגווד, "רק שיגיע כבר. תראה איך העולם הזה
נראה. מלחמות, עוני, רעב. בברית נאמר שהמשיח יבוא לשחרר את
כולנו, ועידן חדש יגיע לעולם. תאמין לי, הוא לא מצא זמן יותר
טוב לכך."
"הכל מתוכנן מלמעלה, פאדרה", ענה מר ג'נקינס, "הכול מתוכנן
מבריאת העולם".
"נכון. ואתה, בחורי, שלא תשכח להתלבש יפה לכבוד המאורע! הלבוש
שלך מרושל מדי לקבל את פני ישוע בכבודו ובעצמו."
"אני לא חושב שישוע יטריד את עצמו בלבוש שלי", צחק מר ג'נקינס,
אך בראותו את פניו הנוזפות של מורו הזדרז והוסיף "אבל כמובן
שאתלבש יפה לכבוד המאורע. כיצד יכולת לחשוב אחרת?"
בעודו מיישר את צווארון הכמורה שלו מול המראה, שמע מר ג'נקינס
רחש מבחוץ. הדממה השלוה של יום ראשון התחלפה בזמזום מטריד כשל
עדת דבורים רגוזות. הוא רץ לחלון, והביט דרכו.
אלפי אנשים, אולי אפילו עשרות אלפים, מילאו את הכיכר. גברים,
נשים, זקנים, צעירים, רובם מבולבלים ונראים כמו קמו הרגע
משינה, עייפים מהילולת הסילבסטר בלילה הקודם. רבים הצביעו לעבר
השמים, פיהם פעור בתדהמה. מר ג'נקינס זינק מהחלון ויצא מהכנסיה
בריצה, עיניו נשואות מעלה.
הוא פער את פיו בתדהמה למראה החזיון שנגלה לעיניו.
בשמים היה חור, חור לבן ועגול, פעור כעין גדולה. במרכזו נראתה
נקודה קטנה שהלכה והתקרבה.
מר ג'נקינס הצטלב. מאחוריו הוא חש את ידו הבוטחת של האב דנגווד
אוחזת בכתפו. "הוא בא", לחש האב בשקט.
הנקודה המשיכה להתקרב, וכבר היה ניתן לראות דמות אדם. אך לא
היה מדובר באדם פשוט - הדמות קרנה סביבה אור יקרות. היא לבשה
שמלה לבנה ארוכה, ואת פניה עיטר זקן שחור וארוך. פניה היו קשות
ועיניה נוקבות. היא ירדה מהשמיים עד שרגליה נגעו באדמה ברכות.
ישוע הביט בקהל שהתאסף מולו, וחייך.
קולות נסערים נשמעו מקול עבר. "הוא בא לגאול אותנו!" נשמעה
קריאה. רבים הצטלבו ללא הרף, ממלמלים תפילה לאל שבמרומים.
"כן", לחש האב דנגווד, "זה זמן השחרור. ראשית תבוא תרועה
גדולה, ואז השחרור הגדול."
ישוע עצם את עיניו וחייך. מאמץ כיסה את פניו.
"הוא הולך לתקוע!" קרא האב דנגווד בהתרגשות.
קול תרועת שופר רמה נשמעה. מר ג'נקינס אטם בידיו את אוזניו
בפני הרעש הגדול, אך הוא חדר אותם ואיים לקרוע את עור התוף
שלו. גלימתו של ישוע התנופפה כברוח סערה.
מאחורי ישוע התעופפו אנשים לכל עבר, עצים נעקרו מהאדמה וגגות
בתים נישאו הרחק. כל זמן שנמשך רעש התקיעה, לא הפסיקה הגלימה
להתנופף כאחוזת אמוק.
סרחון עז התפשט לכל עבר.
מר ג'נקינס ההמום חש את ידיו של האב דנגווד ננעצות בכתפו בכוח
עז.
רעש התקיעה הפסיק ושלווה התפשטה על פניו של ישוע. הוא חייך
שוב. "גן-עדן גן-עדן, אבל למה אבא מתעקש להגיש רק שעועית?"
הוא שלף מכיס נסתר בגלימתו חפיסת מרלבורו לייט מרוטה, ושלף
ממנה סיגריה. אש נשלחה מאצבעותיו לעברה, והיא נדלקה בדממה. הוא
שאף ממנה ארוכות, עיניו עצומות ופניו זורחות. ואז הוא החל
להתרומם מהאדמה, דמותו קטנה במרחק, עד שהפכה לנקודה קטנה.