הקבצן פשט את ידו, ונענע אותה בתנועות קצובות. העוברים ושבים
על המדרכה לידו העיפו בו מבט חטוף כשהחל בתנועתו, ואז איבדו
עניין. מדי פעם היו עוברים בחור צעיר או אישה מבוגרת, ומאריכים
את מבטם על פניו חרושות הקמטים של הקבצן, אולם רק לרגע קט.
שניה אחר-כך היו ממשיכים במצעדם הקצוב על פני המדרכה.
הקבצן ישב שעון על קיר חנות הנעליים, כובע בלוי מונח מולו,
ועליו שלט בכתב ילדותי "עזרה, עני ומיסקן. אין קסף לילדים
ומישפחה. עזרה" השלט היה מלוכלך בסימני אצבעות משומנות. בגדיו
היו אפורים וקרועים, משומנים מסולר ומצופים בשכבת אבק ובוץ כה
עבה, עד כי נראו עמידים מפני כדורים. מבעד לשכבות הזוהמה
שנמרחו ביד אומן על פניו העייפות, היה מצליח אדם סקרן לזהות,
לו הביט מספיק זמן, רבבות זיפים קטנים וקשים שלא היו מביישים
את ערפאת.  מראהו היה אומלל, כה אומלל עד כי עוברי אורח רבים
נאלצו להחיש את צעדיהם על מנת לא להילכד באומללות שכזו.
עיניו של הקבצן היו קשות, וזהרו בעוצמה מבעד לשחור המאובק
שהיווה את פרצופו. הן הביטו בסקרנות לכל עבר, בולעות את הרחוב
הסואן, לא מתעכבות על שום פרט במסען חסר המנוחה. ידו המשיכה
לרעוד בקצב קבוע, אולם הקבצן לא שם ליבו אליה. ראשו היה נתון
לעולם שמסביבו.
הוא הביט באנשים שחלפו בצעדים מהירים במדרכה שמולו. עיסוק זה
עינג אותו, והוא פיתח אותו למדרגת אומנות, מחלק את העוברים
והשבים לקטגוריות בראשו. את חלקם הוא הכניס לקטגורית הממהרים -
מתוחים למראה, שפתיהם קפוצות ומבטיהם משוטטים לכל עבר, חסרי
מנוחה. הם ניצלו כל מרווח בקהל שמולם על-מנת להחיש את צעדיהם,
וכאשר היו נבלמים על-ידי מסת-אדם, היו ברקים יוצאים מעיניהם.
מדי פעם הרימו את ידם תוך כדי הליכה תזזיתית והביטו בשעון היד,
מנענעים בראשם. הם לא נראו מאושרים.
הזועפים היו מועטים יותר. הם נעו לאט, בוהים במסלול הליכתם,
רואים לא רואים. לרוב ידיהם היו נטועות עמוק בתוך כיסי
המכנסיים, וצעדיהם עייפים. עננה של קדרות נישאה מעל ראשם,
והקבצן לא הבין מדוע. הוא הביט מעליו בשמש הזורחת וצקצק
בלשונו. מהר מאד נמאס לו לצקצק, והוא החליף את הצקצוק בשריקה.
אישה שחלפה על פניו נתנה בו מבט שואל, והזעיפה את פניה. נו
באמת, קבצן שורק! לאן העולם הזה הגיע? לאט דעכה שריקתו של
הקבצן הנבוך, עד שהשתתק.
הוא המשיך להביט בהולכי הרגל, מסווג אותם לסוגים שונים. הנה
אחד מהמהורהרים. מבטו מקובע בנקודה מסוימת באוויר, ומבט מטופש
מרוח על פניו. אולי הוא מהרהר בסיכוי של הפועל ירושלים להעפיל
לליגה הלאומית במשחק שיתקיים היום. ואולי הוא נזכר בנשיקה
הראשונה שלו, טעמה המתוק מרוח עדיין על שפתיו הפעורות. מדי פעם
פלט המהורהר "סליחה", כאשר התנגש או דרך על רגלו של אדם אחר.
אם מדובר היה בזועף, התגובה המתקבלת הייתה הזעפת מבט ושתיקה.
ממהר היה נמצא כבר פסיעות רבות מאותו מהורהר, עת סיים הוא לבקש
סליחה. הקבצן הביט במהורהר המתרחק, ונסחף עמו במחשבות...
קלינג! צלצול המטבעות המתגלגלות בכובע החזירוהו למציאות. הוא
פלט חיוך רפה לעבר הנער שהתרחק ממנו, מרוצה מהמעשה הטוב שביצע.
הקבצן נטה קדימה והביט לתוך הכובע. 2 שקל. יפה, כל פרוטה
מתקבלת בתודה.
בכביש נסעו מכוניות בעצלתיים, שולחות מדי פעם צפצוף עצבני לחלל
האוויר. ליד שפת המדרכה שמול הקבצן עצרה באיטיות מכונית שחורה,
מפוארת למראה. מכונית של בעלי אמצעים, מהסוג שגורם לך לרצות
לעבוד כנהג כל חייך. הדלת האחורית נפתחה, וממנה יצא אדם נמוך
ושמנמן, לבוש בהידור. הוא מחה ממצחו זיעה בעזרת מטפחת ששלה מדש
מעילו, ובפנים זועפות החל לפסוע לאורך המדרכה, מתרחק מהקבצן
הבוהה. הקבצן הביט בו ברחמים. אותו אדם הלך כפוף, חנוט
במחלצותיו. חנוק במחלצותיו, חשב הקבצן, והחל מסתכל ביתר עניין
מסביבו.
אנשים לא נראו מרוצים. הנה, בעל חנות המכולת שמעבר לכביש יצא
מחוצה לה ונשען על משקוף הדלת, מביט גם הוא על העוברים והשבים.
הוא נראה עייף, גופו הגמלוני שעון על הדלת בכל משקלו, וראשו
מביט בשקיקה לרחוב המואר. מדי פעם הוא הציץ בשעונו. עוד מעט
שעת הסגירה, דמיין הקבצן את מחשבותיו של החנווני. עוד מעט
הולכים הביתה, סוף סוף. הוא לא נראה מאושר.
גם בעל חנות הנעליים שליד חלון הראוה שלה נשען הקבצן לא נראה
מאושר. הוא ישב בכסא הגבוה ליד הדלפק, ראשו שעון על שתי ידיו,
ועיניו בוהות בשעון המחוגים הגדול שמולו. מדי פעם ניער את ראשו
וקם לעזור ללקוחות שנכנסו לחנות, אולם בכל הזדמנות אפשרית, בין
חיוך מנומס לשכנוע מהיר, היה מעיף שוב את עיניו לאותו שעון.
מבט חטוף מסביבו אישר לקבצן כי כל האנשים שפסעו ברחוב היו
מוטרדים מדבר זה או אחר. הקבצן נשען על הקיר שמאחוריו וחייך.
החיוך התמזג עם שחור פניו עד שנעלם לחלוטין.
הזמן חלף. שעת הסגירה הגיעה, ובעלי חנויות נעלו אותם כשחיוך
שפוך על פניהם. כולם נראו כפי שיראו בודאי המתים בבוא המשיח.
הגאולה הגיעה. הקבצן לא נע ממקומו, מאייש את אותה נקודה, לא
מפקיר את משמרתו. פה ושם נוספו עוד מטבע או שניים לכובע
המרופט, אולם הקבצן לא טרח להסתכל. הוא המשיך לעקוב בעניין אחר
המתרחש ברחוב, עת צללי ערב החלו לתפוס את מקומם ברחוב
המתרוקן.
עוד זמן חלף, והקבצן התחיל להיות עייף. חשכה שררה סביב, ורק
פנסי הרחוב האירו את המדרכה השוממה. הוא המתין רגעים מספר, ואז
התרומם. רגליו דאבו מהישיבה הממושכת, והוא החל לקפץ במקום. שוב
מבט נוזף של עובר אורח הביאו להתמתחויות שקטות ורגועות יותר.
הוא עמד דומם שניות מספר, נושם את אויר הלילה מלוא ריאותיו,
ואז התכופף בכבדות, אוחז בידו הימנית את גבו התפוס, והרים
מהקרקע את הכובע. הוא ניער אותו קלות, מאזין לקול המטבעות
המקשקשות, ואז חייך.
צעד אחר צעד, באיטיות רבה, הוא גרר את עצמו לעבר מגרש החניה של
הקניון לידו ישב. אנשים מופתעים פינו לו דרך, מגועל יותר מאשר
כבוד. הוא התעלם מהם, והמשיך לגרור את רגליו בשקט עד שהגיע
למכונית מרצדס לבנה וחדשה שחנתה בין שאר המכוניות. בתנועה
איטית הוציא הקבצן צרור מפתחות מכיסו. הוא לחץ על כפתור, וקול
כיבוי אזעקה נשמע. פיפ-פיפ! הוא נכנס למכונית והתניע את המנוע.
המכונית יצאה מהחניה.
כעבור שעה קלה גלשה המכונית ברחוב יוקרתי בעיר, בין וילות
גדולות ועצי דקל מרהיבים. המכונית האטה, עד שנעצרה מול וילה
יפהפייה, מוקפת גינה ירוקה עם שתי נדנדות, שולחן גינה, ואישה
מודאגת אחת. הקבצן כיבה את המנוע ויצא מהמכונית.
"הי!" קראה האישה בשמחה גלויה והחלה להתקדם לעברו. היא הייתה
נאה מאד, מטופחת, בסביבות שנות השלושים המוקדמות. שערה הארוך
והחום היה אסוף מעל ראשה, דבר שחשף פנים שמנמנות ומחייכות.
"יקירי, אתה מטורף אם אתה חושב שאני אנשק אותך עם כל-כך הרבה
לכלוך!" היא קרצה לו ונשקה ללחיו.
הקבצן הביט בה וחייך. "תשאלי איך היה היום שלי." הוא גיחך
בצרידות.
"איך היה היום שלך?" חיקתה אותו האישה בחצי חיוך.
"אל תשאלי". אמר הקבצן ופנה לעבר דלת הכניסה של הבית. "פשוט
נפלא, כמו תמיד. אני אומר לך, לא יכולתי למצוא עבודה יותר
מספקת ומהנה מזאת..."
קולו עומעם עת נסגרה הדלת מאחוריו.
והקבצן היה מאושר.