אני מדוכאת. אני רוצה לעצום את העיניים. כואבת לי הבטן ואני
רוצה לבכות. יש יותר מדיי שאלות מסביב. החיים המושלמים של אלה
מצער גידול בנות בנאליים לחלוטין וגורמים לי לרצות לפוצץ את
הטלוויזיה לחלקיקים כמו שעשיתי לקערה הזאת היום.

אמא שלי אמרה לי שהיא לא כועסת ושאני אשבור גפרור כדי שזה לא
יקרה פעם שלישית (שברתי גם קערה אתמול בדרך לקורנפלקס). אתם
בטח מכירים את ההרגשה הזאת שלפני שהולכים לישון נזכרים בכל
השיחות שלכם ובכל מה שהיה היום ולפני כמה ימים. אני לא יודעת
מה קורה לי, לא תמיד הייתי כזאת. אבל באמת אני לא חושבת שאי
פעם הייתי מאושרת באמת, תמיד היה משהו שהפריע לי בדרך לאושר
שלי.

אבל פעם שאלו אותי "גל איך זה להיות מאושרת?"
האמת היא שאני לא יודעת.

נורא התרגשתי שסיפרו לי על האתר הזה במה חופשית לילדים שיכולים
לשפוך את הלב בלי ביקורת ובחינם (למה אף אחד לא סיפר לי?!).
הבנתי שאין מוצא קל מהחיים האלו פשוט צריך לחכות לגיל הזה
שנהיה מקומטים ומישהו בסופו של דבר יחליט שנמות. כל הילדים
האלו שבטלויזיה אף פעם באמת לא מראים את מה שקורה לילדים ה"לא
נורמלים", כלומר ילדים כמוני גם אנחנו קיימים.

אני מצטערת על החוסר כישרון שלי אבל זה מה יש. אז אם קראתם את
זה תודה שהקשבתם!