אתמול לא ישנתי כל הלילה. אני לא יודעת למה. אבל לפעמים יש
הלילות האלו שאני פשוט מתעוררת באמצע השינה, לפנות בוקר, בדר"כ
זה בשלוש ארבע ככה. ולא מצליחה להרדם יותר עד הבוקר! וזה כל כך
מעצבן. כי התוצאה של חוסר שינה היא עצבנות במשך כל היום,
עייפות ורצון לירות בכל מי שרק מסתכל עליי או שואל אותי למה
אני מדוכאת. אני פשוט שונאת את האנשים האלו ששואלים אותי למה
אני נראית כאילו תשעה באב, ע"ע אמא שלי, ולמה הראש שלי שמוט
למטה והשפתיים שלי סגורות. הכי אני מתעבת זה כששואלים אותי למה
אני נראית כאילו אני הולכת לבכות.
כל אותם אנשים ששואלים שאלות כאלה. מי אתם בכלל שתתעסקו לי
בעניינים? למה, אצלכם הכל מושלם ונפלא ואתם רק רוצים לחייך כל
היום? אין לכם צרות או בעיות? אני בטוחה שלכל אחד ואחת מכם,
מתנשאים שכמותכם, יש את הדבר הזה שגורם לכם גם לא לישון
בלילה!

באותו לילה, שדפק לי את כל השבוע שבא אחריו, התעוררתי וחשבתי
עליו. ועל בגידות. והאם השמועה באמת נכונה. כמובן שקיוויתי
שלא, אבל משהו בתוכי אמר לי שאני הולכת להפגע עוד הרבה פעמים
בחיים שלי. יכול להיות שהחברה שסיפרה לי את השמועה בעצם סתם
רוצה לסכסך? אולי. אבל אני מתכוונת לרדת לעומק העניין, גם אם
זה יגזול ממני את שאריות הכבוד שנותרו לי, הרי במילא עוד שנה
אני מסיימת את התיכון ועוברת הרחק מכאן. כן בטח.

כולי אפופת שינה, העיניים עצומות, ונדמה כאילו אני בתוך חדר
קטן. רק אני- והמחשבות. הן לא עוזבות אותי לרגע, מסתדרות
מסביבי בצורת מעגל מסורבל ומסתובבות... ומסתובבות... לא נחות
לרגע. מעורבבות אחת בתוך השנייה, ואני רק רוצה לישון, לקום מחר
ולחשוב את כל אותן הקרציות שגוזלות ממני את מנוחתי הדלה. ובין
המחשבות מתרוצצים להם סוגים שונים של תהיות לגבי העתיד. העתיד,
שאני כל כך לא רוצה לחשוב עליו, במיוחד לא עכשיו. רק לחיות את
ההווה בלי להרגיש את המבטים של אותם האנשים, ולשמוע רכילויות
מזוויעות.

עכשיו עולים להם הזכרונות. זכרונות מלפני שנה, לפני חודש,
מאתמול. עכשיו אני מרגישה זונה. אני לא אתן לו להיות מעליי
יותר. אני אשרוט את גבו בציפורניי החדות ואצעק! חזק חזק! ארעיד
את הקירות עד שהדלת תיפתח מעצמה ואני אוכל לברוח החוצה ולא לתת
לזוועה להשתלט עליי שוב!

בוקר הגיע. דווקא יותר מהר ממה שציפיתי. מחר בערב אני אקח
כדורי שינה, מספר מאוד מדוייק, כדי להבטיח לעצמי שאני לא
אתעורר באמצע הלילה. אני לא אתעורר לעולם.