תמיד הכרתי בנות שהיה להם "חבר חייל", משום מה הן גם תמיד
התלהבו מזה. אולי אני המוזרה כאן, אבל משום מה אני בכלל לא
מתלהבת מזה שיש לי "חבר חייל".
הלוואי שלא היית חייל.
רק שלא תבין אותי לא נכון, אני גאה בך חייל שלי, גאה מאוד!

כולם תמיד אומרים שזה טוב שאנחנו לא מתראים הרבה ושזה "נותן
לנו זמן להתגעגע", אבל כמה אפשר להתגעגע?! גם כמה אפשר לחכות?
אמרת לי שאף חברה לא סיימה מסלול, ואני אמרתי שאני יהיה
הראשונה. אבל אני כבר לא כל-כך בטוחה.

כשדיברנו היום אמרת שכנראה תסגור 21 בפעם הראשונה. באותו רגע
לא ממש ידעתי מה לעשות.
מצד אחד, אני צריכה להיות חזקה בשבילך, לנסות לעודד אותך
ולהגיד שזה לא נורא בכלל וזה כולה 21 ימים. אבל מצד שני, גם
אני, כמוך, נשברתי כי, ינעל רבאק, זה 21 ימים שלא נתראה, 21
ימים שבקושי נדבר, איך אפשר לבנות ככה קשר?!
יש לי כל כך הרבה שאלות שאני רוצה לשאול, כל כך הרבה דברים
שאני רוצה שנדבר עליהם, אבל אני לא רוצה שזה יהיה בטלפון.
אני שונאת את זה שזו הדרך היחידה שלנו לתקשר, ושחוץ מכמה דקות
ביום פה ושם לפני או אחרי האוכל והשעת ת"ש, אנחנו לא מדברים.
אני רוצה את האפשרות של להתקשר אליך מתי שבא לי וכמה שבא לי,
ושלשם שינוי לא אשמע את המשיבון שלך.
אני רוצה לראות את השם שלך ברשימת האי סי קיו כאון ליין, כמה
שזה אולי נשמע דבילי, ואני רוצה את האפשרות של לקפוץ אליך
בהפתעה.

אתה חייל, ואתה רחוק ואין את האפשרת הזאת, היא פשוט לא קיימת.
וקשה לי חייל שלי, קשה לי נורא, אני לא רגילה לזה. קשה לי שאתה
לא פה כשאני צריכה אותך, כשקורה משהו מיוחד או כשסתם בא לי
חיבוק.

אני כועסת ואני רוצה לצעוק, אבל אני לא יכולה, אני גם לא יכולה
להאשים אף אחד, בטח שלא אותך שנמצא עכשיו באמצע שומקום, בתוך
אוהל וקופא מקור. וזה לא פייר חייל שלי, זה פשוט לא פייר וזה
הורג אותי לראות כל יום זוגות אחרים ולדעת שלי זה לא יקרה,
לדעת שלא היית פה בחודש ובחודשיים שלנו, גם לא בסילבסטר וכנראה
שגם לא ביום האהבה ובשלושה חודשים.

אני צריכה גם להבין את הכל, וזה לא תמיד קל. קשה לי להבין איך
ביום אחד, הפכת מילד בן 18 שחופשי לעשות "מה שבא לו", לחייל
שמציית לחוקים ומחזיק נשק ביד.
קשה לי להבין איך זה שפתאום אתה נמצא בבית רק לכמה ימים ובחוץ
לשאר השבוע, אני רגילה שזה ההפך.
קשה לי לקלוט את המשמעות שמאחורי המילים  "מסע של 60 ק"מ".
וקשה לי לקלוט שמלמדים אותך איך להרוג.

ובגלל שזה קשה, כל כך קשה, לפעמים אני נשברת ולפעמים אני בוכה.
זה כבר לא קורה כל כך הרבה, אבל אני לא אשכח את יום שבת ההוא,
כשהורדנו את עומרי ומעיין, ונשארנו באוטו לדבר. פתאום התחלתי
לבכות, ואתה אמרת לי די, ונגבת לי את הדמעות.
אמרת גם שאם זה קשה מידי, אם זה כבר לא מתאים אז שאני רק יגיד,
שאתה לגמרי מבין, וגם איכשהו מצפה לזה.

אבל יש משהו שאתה לא מבין, חייל שלי, כמה שאולי קשה לי עכשיו,
כשאני לא רואה אותך שבוע, שבועיים או במקרה הרע שלושה, לא
לראות אותך בכלל יהיה קשה יותר. ולדעת שתחזור הבייתה, וזה לא
יהיה אלי, יהיה פי 7000 יותר קשה. חוצמזה, כמה שלא נעים להגיד
את זה, הבנתי שגם הזמן עושה את שלו, ושלאט לאט מתרגלים, גם אם
לא רוצים, והכל נהייה קל יותר.

ואם זה באמת ככה, חייל שלי, אז אולי באמת צדקתי כשאמרתי אני
אהיה החברה הראשונה שתסיים מסלול.