המילה מוות רובצת בראשי כמנסה לצאת ולממש עצמה.
אני נלחם בה ותומך בה בכל כוחי,
כרוצה שתעטוף אותי ותעזור לי לשכוח.
ובכל זאת מפחד שהיא תצליח ושלא תהיה זמנית מספיק בשביל
להתחרט.
עדיין, עם כל החרטות על עתיד שלא קרה,
שוקע בנוסטלגיה על עבר שלא יקרה.
מנסה למחוק מזכרוני את הטוב של פעם בשביל לא להרגיש את הכאב של
עכשיו.
זה די ברור שאין לי די רצון להצליח, ואין בי די אנרגיה לנסות
שוב.
אני נשבר כל פעם וחוזר לדף, בחושך, וזוכר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.