היה לי חבר טוב שקרוא לו ז'ניה. זה היה מן קיצור לאיזה שם ארוך
מאוד, אבל לא משנה.
ז'ניה הגיע לארץ מצצ'ניה יחד עם משפחתו בעקבות מצוקה כלכלית
קשה, ופתח כאן בארץ מן מאפיה שכזאת. כישרון רב היה לו, לחבר
שלי ז'ניה. כל בוקר הייתי יורד מהבית וישר מולי היתה המאפיה.
הייתי נכנס, לוקח לי קרואסון חם וטרי, ויושב עם ז'ניה על איזה
קפה. אני זוכר את היום שז'ניה פתח את המאפיה שלו... איי, איזה
ריחות הגיעו לאפי באותו בוקר, כשיצאתי מחדר המדרגות. כמו דבורה
לצוף, נמשכתי למאפיה, ושם ראיתי את ז'ניה בפעם הראשונה.
הסתכלתי על המאפים הטריים שזה הרגע יצאו מהתנור, ולא יכלת
להתאפק. "אפשר מעוגיות השוקולד צ'יפס האלה? תן לי איזה 5
בבקשה". ספק עיברית, ספק רוסית, נתן לי ז'ניה קרואסון גדול
ועסיסי ואמר "זה קרואסון בשבילך בלי כסף, כי אני רואה אתה בחור
נחמד". מאותו רגע חיבבתי את ז'ניה, ולא בגלל הקרואסון בחינם.
היה לו מבט חמים ושמח, כאילו ממש טוב לו, כאילו שהוא מאושר.

היה לי חבר טוב בשם קרלוס, קרלוס הגיע מפרברי סאן-פאלו בברזיל.
הוא פתח בר קטן וחביב מעוצב באוירה נעימה כזאת עם מוסיקה דרום
אמריקאית. נהגתי ללכת ולשבת בבר שלו כל יום שישי בערב עם חברים
שלי. עם הזמן יצא לי לדבר עם קרלוס כמה פעמים ומדי פעם הוא היה
בא ויושב איתי אחרי שחברי היו הולכים. היה מביא קוקטיל שהיה
מכין לבד, וככה היינו יושבים ומדברים. אומנם הוא לא ידע עברית
טוב וגם לא אנגלית, אבל הבנתי אותו והוא אותי. ככה זה
ששיכורים, שותים יותר, מדברים פחות, ויוצא שמבינים אחד את
השני. כמה שמחת חיים היתה לו לקרלוס... מחצאי השיחות שהיו לי
איתו הצלחתי להבין שיש לו משפחה קטנה בברזיל, והוא מדי פעם
שולח להם כסף, כי הם גרים בשכונה דיי ענייה שם בברזיל. אבל כאן
בארץ, כאן הוא הרגיש נהדר. לא הפריע לו הפיגועים והמצב הבטחוני
הירוד.
הוא בכלל לא הצליח להבין על מה כל הריב וזה גם לא ממש עניין
אותו. הוא אמר שמה שהוא אוהב כאן זה שכאן בארץ זה דיי דומה
לברזיל. למרות שאנשים במצב כלכלי לא משהו, הם עדיין יודעים איך
להנות מהחיים ולעשות מסיבות, ובכלל האוירה ככה, בייחוד בימי
שבת, כשהוא הולך לים, גורמת לו להזכר במולדתו.

את לי מון טאי הכרתי במקום העבודה שלי. לי היה עובד בנין באתר
ליד מקום עבודתי. הוא היה שם את האופניים החצי מתפרקות שלו ליד
הבנין שלנו. כשיצאתי מהעבודה ביום אחד ראיתי אותו מנסה לתקן את
השרשרת שלו שנקרע, אז הצאתי לו טרמפ. אחרי העבודה בבנין הוא
היה הולך לעבוד במסעדה סינית.
עובד מהבוקר עד הערב כמו חמור. מה לעשות? ככה זה שיש לך 4
ילדים, 5 אחיות והורים זקנים הרחק במזרח, שאיכות החיים שם לא
גבוהה, ומה שמחזיק אותם זה טיפת הכסף שלי שולח להם מדי חודש.
לי היה בן אדם שקט, לא אהב לדבר הרבה, ולא יצא לבלות כדי לא
לבזבז יותר מדי כסף. בן אדם צנוע בעקרון. ככה יצא שבמשך חצי
שנה הייתי מסיע אותו כל בוקר הלוך וחזור מהעבודה ותוך כדי
מצליח להשחיל איתו כמה שיחות, ופעם או פעמיים הצלחתי לגרור
אותו ועוד כמה מחבריו לבוא איתי ועם חברי לפאב של קרלוס. גם את
ז'ניה לקחתי כמה פעמים.

את שלושת חברי המיוחדים אני כבר לא רואה יותר, אפשר לומר שגם
לא היה לי קשר איתם זה המון זמן. ז'ניה גורש בחזרה לצצ'ניה,
בגלל שלא היתה לו אשרת שהייה בארץ, ובכלל המאפיה שהוא הקים לא
נבנתה עם אישורים מקובלים, וככה בעצם עלו עליו. במקום תעשיית
הבורקס, הוא גויס בכוח לשורת אירגוני הטרור נגד רוסיה, עקב כך
שהבין טיפה באלקטרוניקה. הוא מכין פצצות ורימונים בצורת בגטים
וקרואסונים כך שיהיה קשה לזהות אותם.
קרלוס חזר לברזיל והיום חיי בשכונת עוני ליד ריו. הוא חיי ממה
שאני מבין בבית מפח, וזה עוד נחשב רמה גבוהה מבין העניים
מרודים שם. יש כאלה שחיים בבתים מקרטון.
הילד הבכור שלו מת מסמים, הילד השני חבר בכנופיה שגונבת
מתיירים, ואשתו כבר מזמן ברחה לו.
במכתב האחרון שקבלתי ממנו, הוא כתב שאין לו כסף בשביל לשלוח
מכתבים, אז הוא לא יוכל לשלוח יותר, והוא מצטער. אז לפעמים אני
שולח לו מכתב, מכניס כמה דולרים בשביל שהוא יוכל לכתוב בחזרה,
אבל לא מצפה למכתב חוזר שיגיע אליי. אני יודע שהוא ישתמש בזה
בשביל לקנות טיפה אוכל או בגדים, אבל אני עדיין שולח.
על לי מון טאי אני שומע מחבריו שעדיין בארץ. הוא גורש עקב
היותו עובד זר, ועכשיו הוא נמצא איפשהו, במקום אחר בעולם. לא
ידוע איפה בכלל, כל אחד אומר לי מקום אחר.

אז מה זה הדבר הזה, אני חושב לעצמי. כך אנחנו מדרדרים את אלו
שהיה להם טיפה טוב בארץ שלנו, שהצליחו להתפרנס בכבוד. אמנם לא
בארץ מולדתם, אמנם ללא משפחותיהם, אבל בכל זאת היה להם טיפה של
אושר כאן, ואולי אפילו יותר. במקום לתת להם להישאר ולתת להם
לחיות את חייהם הלא קלים כאן, ובטח שלא היו קלים מאיפה שהם
באו, אנחנו מגרשים אותם כאילו היו כלבים, כאילו הזיקו לנו כל
כך.
את אותו ה"שהיד", יותר נכון זה שרצה להיות כזה, ולא הצליח כי
נתפס עם חגורת נפץ באחד ממחסומי צה"ל, אותו אנחנו נשחרר אחרי
כמה שנים מהכלא, מחזירים אותו לביתו כאן בארץ שלנו, או אולי
משחררים אותו לחופשי תמורת פיסת מידע על כמה חיילים נעדרים
ממלחמת יום כיפור. אז כן, נכון שזה נשמע קריר ולא יפה, אותו
"אחמד" שהיה בדרכו לפיגוע ונתפס, אומנם אין לו דם על הידיים.
אבל כנראה שיהיה.
את אלא שמצאו בארצנו הגועשת והרועשת כמקום פרנסה, את מקום
מגורם ואף אפשר לומר שתרמו לארץ, תרמו בבניה, ולא פחות חשוב
מכל דבר אחר, אפילו אולי תרמו לשמחה שלנו. אותם אנו מגרשים,
אותם דנים לחיים הרבה יותר קשים במקום שממנו הם הגיעו אלינו,
בכדי לחיות בטיפה יותר כבוד. וככה הם הולכים, במקום להכין
בורקסים וקרואסונים ועוגיות לילד הקטן של רבקה השכנה שלי ממול,
במקום לשבת איתי בבר ולצחוק ולהינות אחרי שבוע עבודה עמוס, הם
נודו, גורשו על ידי אותם האנשים שבשבילם הם בנו את הבתים
המפוארים שבשבילם הם מזגו את הבירה בפאב שבשבילם הכינו את
האוכל במסעדה.

רק רצינו לחיות עם טיפה יותר כבוד