זה היה לפני חודשיים. פגשתי אותם בפעם הראשונה. כ- 15 חבר'ה,
החברים הכי טובים של חברה שלי. הם כולם למדו ביחד בבית הספר
ומאז שאני מכירה אותה תמיד שמעתי עליהם סיפורים. עכשיו החלטתי
גם לפגוש אותם - לקשר כל שם לפרצוף. לסיפור. קבענו ב- 22:00,
במקום שרק עכשיו נפתח, ואני חושבת לעצמי, אולי יתפתח פה קשר
חדש. לאט לאט, אחד אחד הם נכנסו והתיישבו ויצאו לס"ד (סיבוב
דאווין) על החברים, וסיבוב שלום בשבילי. עד חצות כולם הגיעו.
כולם מסתובבים מאחד לשני, נעים ורצים, רוצים להספיק להגיד שלום
לכולם. להתעדכן מה קורה עם גלי, האם היא כבר מצאה את אהוב ליבה
לחודש זה, וירון, האם אישרו לו את ההעברה לבסיס אחר. ומה עם
עידן שרוצה לחתום ויתור אחרי שסיים את בה"ד 1. ככה כולם רצים,
מאחד לשני, עם כל הסיפורים. ורק אני יושבת שם בצד, לבד אבל
בעצם עם כולם. עד שהוא התיישב לידי. לכאורה, עוד אחד מהחבר'ה
שלצורך הנימוס החליט לבוא ולהציג את עצמו. אבל היה בו משהו
מיוחד. המראה הנערי התמים שלו גרם לי להרגשת ביטחון. החיוך
המקסים וההומור שלא הפסיק גרמו לגומות שלי לחתום קבע עם
הלחיים.
הוא התיישב לידי, ולא זז. בהתחלה היתה זו שיחה קלילה, היכרות
שטחית לא ממוצעת (ע"ע יוני בלוך). איפה היית בצבא? מה למדת
בתיכון? איפה אתה גר? וכו'. אבל לפתע, הוא הפתיע אותי כשאמר:
את ממש שקטה. אז עניתי : אתה פשוט עדיין לא מכיר אותי ואני לא
אותך. והוא החזיר לי עם טוב, אז אני אכיר אותך. בקצרה סיפרתי
על עצמי: הורים גרושים, שני אחים, רחוקה מהאבא. אפשר לומר
שכמעט משפחה רגילה.

עכשיו היה תורו. הוא החליט לקחת פיקוד ולהסביר לי את השתלשלות
העניינים בחבורה. היא היתה חברה של שי אבל בעצם היא אהבה את
גיא. וגיא גם אהב אותה אבל הם לא סיפרו על זה אחד לשני וככה זה
נשמר במשך שנים, עד לפני מס' חודשים. מירי היתה חברה שלי
לשעבר, רציתי אותה במשך הרבה זמן והיא לא רצתה. בסוף י"א היא
הסכימה והיינו חברים עד לפני שנה. עכשיו היא באה לכאן עם החבר
החדש שלה, הוא ממשיך לספר לי. היא לא נראית לי מתאימה לך, אני
עונה לו. והוא עונה שגם הוא הבין את זה אבל לקח לו הרבה זמן
וסבל. וככה, אחד אחד הוא עובר, נוגע בכולם, מספר את הסיפורים
הקטנים שלא רואים במבט ראשון, על הכינויים של כולם, הסיכסוכים
והריבים שמשום מה נעלמים כשלא מתראים כל השבוע. בין לבין הוא
זרק בדיחות על האוכל שלא טעים, ועל למה בעצם הוא ממשיך לאכול
את זה. הוא סיפר על הנסיעה הארוכה שיש לו עוד 5 שעות לצבא ועל
איך בדיוק הוא אמור לקום לאוטובוס כשהוא בקושי ישן.

לפתע הוא עשה תפנית ונהיה קצת יותר רציני. הוא רצה לדעת אם הוא
יכול לשאול אותי שאלה אישית. בטח אמרתי לו. הוא שאל על
הגירושים של ההורים שלי. איך היה? למה עזבתי את אבא שלי? ראיתי
את הקושי שלו, את החיפוש שלו אחר כתף לבכות עליה בנושא זה. הרי
כל החברים שלו מכירים אותו כמצחיקן של החבורה. פתאום הוא יבוא
אליהם ביציאה של קשה לי. לא מתאים. ניסיתי להסביר לו למה
החלטתי לעזוב את אבא שלי, למרות המרחק של 5 שעות נסיעה, למה
בחרתי לעקור לעיר חדשה באמצע י"ב. זה היה ממש לא קל, הסברתי
לו, אבל רציתי את טובתם של האחים שלי. החיוך שוב נמרח לו על
הפנים. ההורים שלי מתגרשים עכשיו, הוא אומר, גם אני עובר לגור
עם אבא שלי, כדי שלאחים שלי יהיה יותר טוב. לאמא שלי קשה לכלכל
את כולנו, אז החלטתי לעבור. הייתי קצת בהלם, הופתעתי מהפתיחות
אך עם זאת שמחתי. הוא מדבר על זה, משחרר ומשתף את הרגשות שלו -
דבר כל כך חשוב בתקופה זו. ואני מנסה לעודד אותו, שיראה בזה
צעד חיובי, טוב שההורים נפרדים, עדיף להם להיות מאושרים, גם אם
זה לחוד. אני רואה את ההקלה על הפנים שלו, העיניים אומרות
הכל.

הכרתי אותו כנשמה של החבורה. החיוך המיוחד שלו חקוק לי
בזיכרון. הוא הצליח לגעת בי, בלב, ברגש הזה שאחרי השנה האחרונה
לא חשבתי שאני ארגיש שוב. והנה הוא מפתיע אותי שוב ברגישות
ובאיכפתיות שלו. ואני התחלתי להתאהב. בדרך הביתה הוא חיבק אותי
ודאג שלא יהיה לי קר. היה לי חם בנשמה.
יצאתי מהאוטו, הודיתי לכולם אמרתי שלום ונישקתי אותו על הלחי.
בציפייה לראותו שוב, ובקרוב. דאגתי להתעדכן מה קורה איתו דרך
חברה שלי. לשמחתי היא אמרה שהוא שואל עלי כל הזמן והוא רוצה
לראות אותי. לא הפסקתי לחשוב עליו.

הגעתי לעבודה, השעה 19:20 אחרי יום ארוך באוניברסיטה. פתחתי את
המחשב, נכנסתי לפורטל החדשות האהוב עלי, לבצע את הסריקה הכה
חביבה עלי - מה קרה היום בחדשות. זה היכה בי, חזק יותר מכל דבר
אחר. התמונה שלו. החיוך המדהים שלו נמצא עכשיו על המסך מולי.
והשם מתחת לתמונה מלווה במילה ז"ל.

מוקדש למישהו שלעולם לא יזכה לדעת על האהבה שלי אליו