על רצפה קרה, בין קירות ערומים, בעלטה מוחלטת, הרחק מכל
העיניים שיכלו לצפות בה, שם היא ישבה. היא ישבה וחשבה על
החיים, על המוות, על האנשים שבאים והולכים מחייה, על המעט
שנשארים. אך גם אלה שנשארים מתחילים להתנער ממנה ולהתפוגג להם
באינסוף. כמובן, הרבה יותר קל להתנער מאחריות, להתרחק
ממחויבות, לתפוס מרחק מכל דבר שיכול לעורר רגש אחר, רגש שונה,
רגש של חמלה או רחמים. והרי זה משהו שהיא לא ביקשה. מה שהיא
ביקשה היה רק קצת זמן, קצת תשומת לב, קצת הקשבה ועידוד. לא
נשאר לה הרבה זמן והיא ניסתה להקיף את עצמה באנשים טובים
ואוהבים, שיתמכו בה בסוף דרכה שם, בעולם הזה. ואפילו את זה היא
לא קיבלה. אנשים באו והלכו ואף אחד כבר לא נשאר שם איתה. הם
באו לבקר אותה, להביע תנחומים, להצטער, אבל הם היו כל כך
צפויים, כל כך צבועים, כל כך לא אמיתיים. היא כבר לא רצתה
לראות אותם, היא פשוט נעלה את דלתות ליבה, דלתות עיניה, דלתות
חדרה, דלתות ביתה וישבה שם, נעולה, מחכה שזה יבוא וייקח אותה,
שאף אחד לא יוכל לעצור אותה. היא רצתה לגמור עם זה מהר, היא
חיכתה לו. הרי הוא רצה אותה, הוא הרי יבוא וייקח אותה, לא?
הוא דחק בה, הוא דחק אותה לפינה. הוא דחק אותה לפינה האפלה של
החדר הזה, הוא דחק בה להתרחק מכולם ומהכל ולהסתגר בתוך עצמה.
לא לדבר, לא לתקשר, לא להגיב.
היא יכלה רק לחשוב, לחשוב על הכל, על כל החיים שעברו עליה עד
אותה נקודה. הם לא היו ארוכים כל כך אבל בשבילה הם היו
מספיקים, הם היו אפילו יותר מדי. היא לא ידעה איך להתמודד
איתם. היא שבה וחשבה על כל האנשים האלה שבאו והלכו. עד כמה זה
היה משונה. כמה מהר אדם אחד יכול היה להשתנות. היא לא הבינה
למה אנשים כל כך שונים נהיים כל כך קרובים ולמה אנשים דומים
פשוט מתרחקים. אולי הם פשוט דומים מדי? ממה נובעת ההתנהגות
הזו? הרי בדרך כלל אנחנו מחפשים את הדומה לנו ולא את השונה כי
עם השונה אין מה לעשות ועל מה לדבר. ואולי בעצם אנחנו מחפשים
גם את השונה בכדי להשלים את עצמנו? כן. בכדי לאזן את עצמנו.
אנחנו מחפשים אדם שיהיה שונה מאתנו ויוכל להראות לנו דברים
שעוד לא ראינו, ללמד אותנו דברים שעוד לא למדנו, להדריך אותנו
בדרכים חדשות. כמו שהוא הדריך אותה והנחה אותה, עד הסוף. הוא
היה שם בשבילה, תמיד, כשהיא הייתה צריכה אותו. הוא היה הפכפך
אבל תמיד בהישג יד. היא עשתה הרבה דברים בשבילו, דברים שפלים,
דברים קשים, דברים שבחיים לא חשבה שתעשה. דברים שפגעו באנשים
שהיו יקרים לה, דברים שרוקנו את האנשים שהיו יקרים לה. היא
הייתה יקרה לאנשים האלה אבל היא כנראה לא הייתה מספיק יקרה
לעצמה. היא לא העריכה את עצמה מספיק. לא מספיק בשביל להפסיק.
לא מספיק בכדי שהדחף להתגבר ולנצח יעלה על הדחף השני, ההרסני,
שדחף אותה אל תוך זרועותיו. הוא חנק אותה והיא הרגישה כאבים אך
עדיין הייתה צריכה אותו בתוכה. הרגשות שהוא הביא עמו היו
אמיתיים, לאותם רגעים. התחושות שהוא הנחיל בה היו אמיתיות,
לאותם רגעים. היא ראתה את מה שרצתה לראות, את מה שהוא נתן לה
לראות. הוא שלט בה, בכולה, והיא לא יכלה להתנגד לו, הוא היה
חזק מדי. הוא עדיין חזק מדי.
והיא שוב נכנסה למעגל האובססי הזה, המעגל שכבר לא נשאר כמעט
איש שיוציא אותה ממנו. המעט שנשארו וניסו לעזור לה נדחפו
ונזרקו על ידיה מחייה. היא שהתה רק בקרבת אלה שהבינו אותה
ועודדו אותה. זה היה כל מה שהיא רצתה, עידוד. להיות עם אנשים
שמבינים אותה. לראות שבאמת סוף סוף מבינים אותה. היא הייתה רק
בחברתם ולא ראתה עולם אחר. היא נגררה אחריהם והלכה בעקבותיהם,
עשתה מה שהם עשו, אמרה מה שהם אמרו וסבלה את מה שהם סבלו
ואפילו יותר, כי היא הייתה תלויה בהם. כולם היו תלויים בו, אבל
התלות שלה הייתה כפולה: גם בו וגם בהם. הם דרדרו אותה אל
התחתית. הם משכו אותה אל מתחת לתחתית, למקום שבו כבר כמעט לא
היה איש מלבדה, למקום שממנו היא כבר לא יכלה לצאת. פתאום
הכאבים נעשו קשים יותר, עוד יותר. אלה היו כאבים אחרים. לא
הכאבים הרגילים שאותם חשה כשהוא חסר לה, אלא היו כאבים אחרים
ואיתם הופיעו כתמים. גם עליהם הופיעו כתמים, על אלה שבהם היא
הייתה תלויה. לא בכולם הם הופיעו, רק בחלק קטן מהם, רק בחלק
שהיה קרוב אליה. בחלק שנגע בה, בחלק שחלק איתה הכל והתערבב
איתה. או שהיא התערבבה איתו? עכשיו היא מבינה שהיא התערבבה
איתו, שאסור היה לה להתערבב איתו. אבל עכשיו כבר לא אכפת לה,
כבר מאוחר מדי. כבר אין מה להציל ובשביל מי להילחם, כולם עזבו
אותה, נטשו אותה. והכל  באשמתה. עכשיו היא מבינה. אין בשביל מי
לחזור לעולם ההוא, לעולם מאחורי הדלתות הללו, מאחורי כולן. אף
אחד כבר לא מחכה לה שם, אף אחד חשוב. מהחשובים היא גנבה, את
החשובים היא מכרה, את החשובים היא הרגה, היא רצחה, והכל
בשבילו, כדי שיהיה לה אותו.
הבית שבו ישבה כעת לא היה שלה, הבגדים אותם לבשה כעת לא היו
שלה גם הם. היא לא הרוויחה אותם בעצמה, היא לא הרוויחה אותם
בכלל. הם היו שלה בהשאלה. לפני כמה שבועות הם היו של מישהו
אחר, בהשאלה. אבל המישהו הזה הלך. הלך באותה דרך בה היא תלך.
הוא הלך בלי מילים, בלי אנשים שיבכו עליו, בלי אנשים שיישאו
דברי הספד, שישימו אבן על הקבר. אפילו הוא לא יהיה שם. כמו
שהוא לא היה שם בשביל אף אחד אחר שקדם לה ולא יהיה שם בשביל אף
אחד אחר שיבוא אחריה. ולמה שהוא יבוא?! הוא עסוק בעוד אנשים.
היא לא היחידה שלו, היא אף פעם לא הייתה. עתה היא רצתה לפתוח
את דלתות העיניים, הדלתות היחידות שהיא עוד מסוגלת לפתוח. אבל
גם המפתח אליהן אבד, נעלם. גם את המפתח הזה הוא לקח. הוא שלל
ממנה הכל בחיים: הסביבה, היכולת לשלוט בעצמה, ברצונות שלה
ובמעשית שלה. הוא שלל ממנה את האפשרות לתקשורת, לחיים. הוא הרג
אותה כמו שהוא הורג כל כך רבים שמתקרבים אליו יותר מדי. ברור
שהוא הורג משהו או מישהו, הוא תמיד הורג, הוא סם.