כשסוף סוף יש לי  זמן לחשוב על זה, אכן נעשה לי קר. יום שכזה
בימים שכאילו, מתארך לו עד אין קץ.  מזה שעות שאני ישוב אל מול
מסך המחשב ומקליד, פעם זה תחקיר על מאן דהוא, ופעמיים שלוש זו
הגהה לחברים שרוצים להתקבל למוסד זה או אחר. בליבי אני תוהה
"מתי נעשיתי אוטוריטה, ממתי אנשים מקשיבים לעצותי
הטקסטואליות?". שיהיה, אף אחד לא יודע מה, שיהיה. בדומיה אני
חש את עיני צונחות אט אט וגופי נעשה רפה. אל מיטתי אני מבקש.
איני נענה.
ובקולי אבקש: "אלוהי המיטה, אלוהי השינה. ענני נא".
שתיקה.
ושוב: "ענני נא!" דורש בקול גדול.
שתיקה ארוכה ולאחריה יאוש מחלחל. שמא נידון אני לשבת על כיסא
נאשמים זה לעד ולהמתין לגזר הדין? קצתי בהרהורי הלילה. שמא טרם
הגיע זמני לפרוח?! אני שב וזועק בקול גדול אל קירות
לבנים-לשעבר.
שוב איני נענה.
אניח ראשי אלי כר עצוב ובוגדני, לבדי אליט פני בו ואשק
לבדידותו.
ובליבי אחוש: "כמוני כמוך כר עצוב, כבדידותך וכקור הזולג ממך
כך אני. ופני ממאנות להינחם מרוך מגעך. מבחוץ אתה עולז תמיד
ושמחה ממלאת את פניך, אך בתוכך אתה אפוף מחשבות והרהורים, מבקש
מעט נחת ומנוחה לראשך. כמוך גם אני. עבד לבדידותי ולחלומותי,
הולך שבי אחר כמיהותי והנני כנחש הרוקד לצלילי חלילו של רועה.
ומיהו הרועה אמרקיד אותי? זהו אל החלומות, אל הלילות, רועה
הכריות העצובות בערבי החורף". כמו האל גם הכר. שותק.
לו יכולתי לדעת מהם סודותיו, לו יכולתי להניח בו את ראשי
בשתיקה. אך ראשי כבד ואין ספור מילים בו. חורף עגום בין קירות
יפים. קנקן נאה הוא זה אך תוכו מה? ריק. תוחלת בו איין.
בלילה שכזה בודד אני. אין עוד מי שישמע לנפשי מרוטת השינה, אין
עוד מי שיניח אצבעות רכות על גבי העמוס בסימני הורות דואבת
מימי ילדותי.