1.
קציעות? שמעתם על קציעות? זה ממש לפני סוף העולם, ממש באותה
נקודה, אתם לוקחים שמאלה ונותנים למדבר הקר (שעת בוקר מוקדמת)
לפתל אתכם בכבישים לא כבישים, בדרכים לא דרכים, בהן הולכות
יותר כבשים מאנשים (גם גמלים). ממש לפני הסוף, לפני מעבר הגבול
"ניצנה" (גבול מצרים), פניתי שמאלה אל תוך הבסיס ומשם אל תוך
הכלא.
לא, לא... לא עשיתי שום דבר רע... לפחות עדיין לא, אבל כאן אני
אמור לשרת את המדינה (בכבוד?) במשך כשבועיים ימים. מישהו היה
פעם בכלא? אני לא, לפחות לא על בשרי, אבל יצא לי לשרת בכמה
מכלאות בארץ. וזה מה שזה, מכלאות. את הכלא החדש בקציעות תיכננו
מראש (זה אולי אחד הדברים היחידים בארץ שתיכננו מראש).
נכנסתי פנימה ולא ראיתי כלום. לא ערבים, לא כלבים, לא חתולים
שרוטי מלחמות תלויים על גדרות מסולסלות, כלום. גם לא שמעתי
כלום. אמנם אנחנו באמצע המדבר, אבל איפה צעקות האסירים, יללות
החתולים? שום דבר...
הכלא, שבתחילה נראה קטן, גדל וגדל ככל שנכנסתי פנימה ופסעתי על
שבילי החול השטוחים, עד שהבחנתי בארבע גבעות גדולות, ככה
צומחות להן משום מקום, ועשרות מגדלי שמירה, משקיפים, משגיחים,
שומרים מעל.
אז את הערבים בסוף מצאתי, והם נראים אותו הדבר כולם, כאילו קנו
באותה חנות בגדים, כולם באותם הצבעים, הולכים וחוזרים מעל רצפת
האבן הקרה. ולא ששכחתי מהפעם האחרונה, לא שכחתי! והם לא שכחו
אותי, לא שאי פעם הכירו אותי אישית, אבל הם מכירים את כולנו,
יודעים עלינו הכל, איפה אנחנו גרים, ישנים, מה אנחנו אוכלים
ואיך אנחנו שומרים.
ההרגשה בכלל לא נעימה. אתה יושב בעמדה שלך, או יותר נכון רוב
הזמן עומד כדי שהמפקד שלך לא יראה שאתה מחפף ויושב, וכדי
שהערבים שמסתכלים עליך במאות זוגות עיניים בוחנות לא יראו שאתה
מחפף את המפקד, יושב ולא עומד, ואולי אח"כ ירשמו הכל בפנקסים
הקטנים שלהם ואולי ינסו לעשות משהו. נדמה שהערבים שיושבים בבתי
הכלא הישראלים אף פעם לא משתנים. אלו אותם ערבים שהיו כאן גם
בפעם הקודמת שאתה היית כאן והם זוכרים הכל.

המילואים הם אולי ההזדמנות היחידה שלך לפגוש את "החבר'ה"
מהיחידה שלך. המילואימניקים הם עם, בעובדה הזו אין ספק, אבל הם
עם שזוכה להפגש ולהתאגד רק פעם פעמיים בשנה. אתה יכול לגור
מרחק כמה דקות נסיעה מאחיך המילואימניק הותיק, אך לא תראה אותו
אף פעם. רק במילואים אתה תראה אותו, ורק אז תשאל את עצמך איפה
היה כל הזמן הזה ולאן נעלם. בשאר ימות השנה המילואימניקים הם
עם כבוי. הם כמו סוכנים סמויים של הממשלה שמתעוררים לחיים (או
מתים סופית) כאשר הם מקבלים בדואר מעטפה חומה אחת קטנה.
מתעוררים לחיים ויוצאים למשימתם.
כאשר אתה נמצא במילואים,אתה סופר את הימים שנשארו "למאנאייק",
וכאשר אתה חוזר לאזרחות, אתה שוכח את הכל, מפנים ומדחיק את
הזכרונות הצבאיים עמוק עמוק. וכאשר אתה חוזר הבייתה ערב
אחד,ואישתך או אמא שלך אומרת לך שקיבלת מילואים, מאותו רגע אתה
שוב נכנס לספירה לאחור, חודשיים... 30 ימים... 3 ימים... עד
היום השחור.

ברגע שאתה נכנס לשגרת המילואים, זה כאילו חזרת בזמן ואתה נמצא
בכפר הארורים. כולם מתהלכים באותם הבגדים (מה זה כל הירוק
הזה?), אוכלים מחמגשיות וישנים באוהלים. צעירים ומבוגרים כאחד.
יש את אלה שנותנים לך פקודות ומצפים שתבצע. ויש את אלה שמתזזים
אותך ושולחים אותך לשמור על אלה שמתסכלים עליך כל הזמן.
מה זה צריך להיות?
אבל כאן זה קצת שונה. אולי כי באתי מוכן?
או אולי כי אמרתי ושיננתי לעצמי ששבועיים זה לא הרבה זמן.(השקר
העצמי הוא השקר החזק ביותר).

כשנכנסתי לבסיס, הדבר הראשון שחיפשתי היו האוהלים. אותן רצועות
בדים שכל רוח קלה מעיפה,
וכל טיפת גשם שרוצה ומעיזה להכנס נכנסת. רצפת בטון קפואה, מיטת
רשת מתקפלת לאנשים מתקפלים ואור מנורה שתיכף יכבה כי אין כסף
בצבא (אז איפה טוענים את הפלאפון?). אבל מה שראיתי לא היה
אוהלים מתעופפים אלא קראוונים, חדרים אמיתיים עם מזגן!
"לא, אלה לא יכולים להיות החדרים שלנו... אלו בטח משרדים או
חדרים של הסגל", חשבתי לעצמי.
"אני בטח נכנס ואחרי שביל בוצי ואוהל מטבח אחד אני אראה אותם,
את האוהלים שלנו, מחוברים עם בזנטים לרצפה, משולשים זקופים,
מחכים רק לך".
אבל לא. אלו באמת היו החדרים שלנו, לא גדולים, עם מיטות ברזל,
אך עם מזגן שמחמם את הלב. לא יאמן! סוף סוף שיפרו את התנאים.
אולי בכל זאת המילואים האלו לא יהיו כל כך נוראים. אז מה אם יש
פה קצת ערבים, גם בצפון יש. נראה מה יהיה, אולי בסוף זה לא
יהיה כזה בזבוז זמן ואולי אהיה אפילו מוכן להישאר פה יותר.
לפחות אעשה קצת כסף.

נכנסתי פנימה ופגשתי הרבה פרצופים מוכרים, אחרים כמוני שזה עתה
התעוררו וגם הם לא ממש יודעים מה הם עושים שם. אבל תמיד
כשקבוצת ישראלים נמצאת במצב של אי ודאות או צרה משותפת, תמיד
יש את אותו אחד שמתחיל להריץ צחוקים וסיפורים שכולנו כבר
שמענו, ועוד לא הספקנו לשכוח, מהפעם שעברה, על הפאשלות
מהטירונות, על החיילים הצעירים, על הבילויים בשירותים, על כל
הזין ועל כל הכיף ואיך כולנו היינו פעם.
נראה שעל כל חוויה שאדם עובר בחיים, באיזה שהוא שלב אח"כ בחייו
הוא ישב ויספר על כך, ואיכשהוא תמיד אנחנו נזכור ונספר רק את
הקטעים הטובים והישנים.
"הו איזה ימים טובים הם היו, לה... לה... לה.... לללההה" (כולם
ביחד!).

יום הגיוס הוא אחד הימים הכי נוראים והכי ארוכים שיכולים להיות
בחייו של חייל מילואימניק. אף אחד לא בא בזמן, שום דבר לא
מתחיל כשצריך, כולם מאחרים, כולם נשפטים ורק אז כולם נזכרים
"לשם מה התכנסנו כאן היום". אז כבר נהיה מאוחר ועבר הרבה זמן
ועוד לא חתמנו על ציודים ולא טווחנו בנשקים. הנשק הוא אחד
הדברים היותר ארורים בחיי המילואים, שלי לפחות. אתה מקבל אותו
מלא שמן שנמרח על כל המדים שלך עד שאתה מנקה אותו בלית ברירה,
אח"כ אתה צריך לירות בו בשביל הכסת"ח, לא בשביל שום דבר אחר.
יוצאים כולם בטילטולית צבאית, משהו סטייל משאית פיקאפ במזרח
הרחוק, עם רשתות ברזל כדי שאף אחד לא יברח (כאילו יש לאן?
אנחנו באמצע המדבר, אנשים!),אל המטווח הפלוגתי, השכונתי, ממש
מחוץ לבסיס. ואז כולם יורדים באיטיות מקפיאה עצמות למטה
מהמשאית, וחמישה חמישה עומדים ניצבים מול קו מטרות ויורים. אף
אחד לא הולך לבדוק אם בכלל מישהו פגע, לאף אחד זה לא ממש משנה,
חוץ מזה, חושך בחוץ, איש לא רואה דבר.

ואז חוזרים לבסיס ואתה צריך לסחוב את הנשק איתך לכל מקום, לחדר
אוכל ולמקלחת ואתה לא יכול להשאיר אותו בלי שמירה, ופתאום אתה
מרגיש שוב צעיר לרגע, פעור לרגע, מפחד שישפטו אותך. אז אתה
אומר לעצמך "כוסאמק,אני מילואימניק, אני יכול לעשות מה שבא
לי", אבל אז אתה נזכר שאתה מאנאייק משטרה צבאית,ומשפטים יש פה
בלי סוף ולמי יש כח עכשיו למשפט מטומטם מול קצין מילואים מתלהב
שפעם בשנה לובש על עצמו מדים ודרגות ונהנה לשפוט אנשים ולחלק
להם פקודות. חוץ מזה, זה כלא כאן, יש ערבים וכולם מחבלים.

כבר בדף הראשון שאלתם את עצמכם, איך אני כותב ושולח לכם מייל
כל כך ארוך ומאיפה יש לי זמן לזה, אז ככה, מדהים עד לאן לוקחת
אותנו הטכנולוגיה של היום ועד לאן אנחנו לוקחים אותה איתנו.
תמיד יש את המילואימניק המתלהב שלוקח איתו את כל הבית
למילואים,וסוחב איתו תנור חימום, קומפקט-דיסק, פינג'אן וכפית
חשמלית, מזרון, כרית ושמיכת פוך, וכמובן מחשב מתקפל.


2.
נותנים לך - תיקח. מרביצים לך - תברח. ככה זה בחיים, לא?
ואם מציעים לכם להשתחרר מהמילואים אתם אפילו לא חושבים. לא
חושבים על מה שיהיה ועל מה שהיה, על מה שיכול להיות בעוד כמה
חודשים ביום בהיר אחד, בו שוב נקבל מעטפה חומה בדואר ושוב הכל
יחזור על עצמו.
מאותו הרגע בו שאלו אותי אם אני רוצה להשתחרר משירות המילואים
ולחזור הביתה לעבודות, לשיעורים ולחברים שברתי שיא ארצי בארבע
מאות מטרים ריצה עד האפסנאות בקצה השני של הבסיס וחזרה להפקיד
את הנשק בנשקיה. השעה הייתה 2200 בלילה, אבל מה זה משנה, הדרך
היא אותה דרך והערפילים הם אותם עננים עצלים שיש לנו בצפון.
אמרתי שלום לחבריי החדשים ועכשיו הישנים, חיממתי קצת את האוטו
(שלא יתקע בדרך והמבין מבין...),ושמתי גז. כעבור שעתיים הייתי
כבר בבית ועכשיו אני על המחשב, כותב לכם.
אז איך היה? התגעגעתם אלי?

נדבר ונתראה בקרוב... אמיר