נערה פוסעת, סהרורית. חוף אי לבן. החול בוהק מקרניי השמש
הניתכות כמפל מתכת לוהטת מתרווד ענק. האוויר החם זע ורוטט סמוך
לפני החול, מעוות כל דמות וצורה בתנודת נשימתו הרותחת.
קבוצות עציי דקל נטועות כנציבי אבן, למודי חום וסופות פתע,
נאבקים על טיפות מים.

..."והכל שלי, את הכל ירשתי. לי!
העצים, הצמחים, הציפורים המצייצות, החרקים - בתוך שלי אני
הולכת, בזכות לא בחסד. החול החם הנוזל בין אצבעות רגליי היחפות
- שלי הוא. אני נשמתו של האי הרחוק הזה, הנטוש הזה. השאר -
כולם עזבו, ברחו הפחדנים, ביללות של פחד. מוגי הלב נפחו את
נשמתם, חמקו למקום אחר, מותירים מאחור את גוויותיהם הנפוחות
והמרטיטות, בזעקות - כצבועים מייללים; במים ובחול, אחוזים אלה
בזרועות אלה, מרטיבים זה את זה בדמעותיהם החלושות. חה, בני
אדם נאורים הם קוראים לעצמם. עבדי הקדמה שהשליכו את אמונותיהם
התפלות מאחור - וכעת הם מתים בפחדם מהן! גססו, מחרבנים
מיראה, מהעתיד הלא ידוע. חה. ועכשיו הכל שלי. נערה פשוטה
הייתי, עוד אחת מההמון הנע ורודף אחרי אפו; ועכשיו, עכשיו אני
גבירת האי! אל תרדי שמש, אל תשקעי - האירי את ממלכתי"...

..."ספינות נטרפות כל יום... מזל מחורבן, ספינה מחורבנת,
שירטון מחורבן ופופף, בלג...בלג...בלג - טובעים.
האנשים רצים היסטריים, מפחדים על נשמתם העלובה והחד-פעמית. רק
אני לא!
קפצו למים הטיפשים, קפיצות ראש למוות.חה...חה...חה...
כל כך הרבה מים ואין מים לשתות"...

הנערה מהלכת, כושלת לעיתים, אך ממשיכה לפסוע קדימה. לבדה.
מדברת אל עצמה בתנועות ידיים רחבות.
קריאות קופים אקראיות שוברות את השקט, את רחשי הטבע השלווים,
הלא מורגשים כמעט ברבגוניותם החוזרת על עצמה. ציוץ ציפורים.
מלמול המים הנושקים, נסוג וחזור, את חופי החול המסונוור.
הנערה פוסעת, נחלשת ונכשלת בדרכה. בתלוליות החול, בחורי
הסרטנים. חום בוער מרחף, תלוי כשמיכה עבה, מאייד כל לחות
מקרית.

"אבא... אימא... אני כאן - מלכה ללא נתינים!
אני ביתכם הקטנה, עם הצמה הארוכה. אהבתי אתכם, אתם לא אהבתם
אותי כל כך - אולי תאהבו את זכרי. תניחו פרחים על מציבה לבנה,
כמו החול הזה. לוח אבן שיהיה מונח על כלום; כי אני אשאר כאן,
עם ממלכתי הקטנה. אייה נתיניי, צאו אלי ילדיי. ילדים אחרים
הרי אין לי - לא יהיו לי לעולם.
בואו אלי, חזו במותי... אתם שומעים אותי?... שומעים אותי?...
שומעים אותי "?...

"החול כה חם בין אצבעות ידיי. לחיי על לחיו, כרית חמה
למראשותיי. להתכרבל בחיקו... לא, לא אסתיר את פני, חשופות מול
השמש, כך אשאירן; עיני בעינה הקיקלופית של השמש, המחייה וממיתה
אותי...אבא אימא הייתי ילדה טובה, נכון? תמיד... איפה אתם? למה
אתם לא עוזרים לי? חם לי כל כך...
הפה יבש כל כך, שורט את הלשון, או להפך"?...

"הם לא ניסו בכלל לחיות כאן, בלא מוכר - רחוק מהבניינים
הגבוהים, מהמכוניות. הם לא יודעים איך לחיות אחרת...הם פשוט
מתו, ככה סתם, קמלו, מבלי להרים יד. התאבלו על מותם - עד
מותם.
...כן אימא. אני אצחצח שיניים לפני השינה...הנה פיית השינה
באה לקחת אותי, זורחת באור לבן, שמלתה לבנה, מרחפת... הנה ידי,
קחי אותה...ידך עדינה כל כך. לא אין צורך למשוך, אני באה, קלה
פתאום, אוורירית... אל האור, אל השמש...מאושרת כל כך."