מאז ומתמיד ידעתי שיש לי כשרון ספרותי שעדיין לא מומש. כבר
בבית הספר זכו כל החיבורים שלי לציון עשר ובכל אירוע חברתי
הייתי אני זה שכתב את הנאום/טקסט הברכה ההתחכמות החודשית. אבל
כתיבה אמיתית מעולם לא הצלחתי להוציא מתחת ידי. השילוב המוחץ
של עצלנות, חוסר התמדה ורמת הקלדה עלובה השאירו תמיד על מסך
מעבד התמלילים את הכותרת, המבוא ותחילת הפרק הראשון.

כאשר נכנסתי לעידן האינטרנט גלשתי מידי פעם לאתרים פרטיים של
אנשים שהצליחו לגמור סיפור ולהוציא אותו לאור בהוצאה אישית
בעלות אפסית, קרי, באתרים בחינם. "חבל על הזמן שלהם, אף אחד לא
קורא את הסיפורים שלהם, ובטח שהם לא מרוויחים ממנו כסף" תירצתי
לעצמי למה אני לא גומר סיפור אחד פעם אחד ולתמיד ומעלה אותו
כמוהם על האינטרנט.

אבל עדיין המשכתי לגלוש, לקרוא, לבקר, ולדעת שאני יכול יותר.

בסופו של דבר גמלה במוחי ההחלטה שאני יושב, גומר סיפור ושולח
אותו לכל העולם, כלומר, לכל המוציאים לאור האפשריים.  

שכרתי חדר במלון בזיכרון,  הסברתי לאישתי ולילדים שאני צריך
קצת לנקות את הראש, וביום חמישי אחרי הצהריים, נהגתי צפונה עם
כל הפקקים לבדידות הכתיבה.

החדר היה עלוב למדי, מה שתרם לאווירה הרומנטית של כתיבה
סיפורית. חיברתי את המחשב הנייד, התיישבתי מול, פתחתי מסמך חדש
ונעצרתי.
"על השם נחשוב אחר כך" חשבתי לעצמי ומיד דפקתי כמה אנטרים
ורשמתי "מאת רונן אלון" ושוב נעצרתי.

"אני הולך לכתוב סיפור קצר, שיהיה חכם, מתחכם, קצת דומה לז'אנר
הסיפורים של אתגר קרת, אבל מקורי משלי".

מיד לאחר שהכיוון הותווה, ישבתי והקלדתי לילה שלם שלד של סיפור
על נער שמוצא עצמו לילה אחד בעיר זרה, פוגש כלב שמראה לו את
מסתורי העיר עד שהם מגיעים לבעל הכלב שמסתבר שהוא סנטה קלאוס,
או אליהו, או סתם איש זקן, עוד לא החלטתי סופית.

ספרתי את כמות המילים והגעתי ל-  1,500 יופי., מספיק ארוך.

השעה היתה 4 לפנות בוקר. והלכתי לישון.

את כל השישבת ביליתי בשיפצור הסיפור. זה היה זקן שחי אלפי שנים
וכל דור הוא מנחה את המנהיג הבא.

כשחזרתי הביתה עייף אך מרוצה, הראיתי לאישתי את הסיפור והיא
מיד התלהבה: "אתה באמת מוכשר".

שלחתי את הסיפור לכל העורכים הספרותיים, לתחרות הסיפורים
הקצרים של הארץ, וחיכיתי חודש שלם. אף אחד לא התקשר.

אולי בכל זאת כדי לנסות את אופציית האינטרנט, חשבתי לעצמי,
ומיד ישבתי להתמחות בעריכת אתרים.  לאחר לילות של תרגול
בתוכנות עיצוב מפגרות, פתחתי אתר רשמי בגיאוסיטיס, פתחתי דואר
אלקטרוני ב-HOTMAIL והעליתי את הסיפור שלי לרשת. במקביל שלחתי
את הכתובת האתר לכל מנועי החיפוש האפשריים כדי להנחות את
הגולשים למצוא את הסיפור שלי.

כמובן שהוספתי מונה לעמוד, וכדי שהגולש הראשון לא יחשוב שהוא
הפרייר הראשון, טרחתי לעשות RELOAD לעמוד ולהריץ את המונה. זה
לא היה קל. משום שכל פעם הייתי צריך לטעון מחדש את הנטסקייפ
ולעשות פעמיים RELOAD. אחרי שבוע הגעתי ל - 232  והחלטתי
להיעצר.

במקביל, מנועי החיפוש אכן הציגו את האתר שלי כהצלבת חיפוש של
שמי, ו/או  סיפורים קצרים בעברית ו/או  ופנטסיה, הרי הסיפור של
הוא מז'אנר הפנטסטי.

חיכיתי עוד שבועיים לדואר אלקטרוני מקוראים מתלהבים, ואף אחד
לא הגיב. גם המונה התקדם בקצב איטי למדי - הגעתי ל - 376  
כאשר מתוכם היום 80 שלי - שבדקו האם המונה מתקדם.

"עדיין יש לפחות 50 איש שקראו את הסיפור שלי" עודדתי את עצמי.


אחרי עוד שבוע העניינים המשיכו להיות יגעים ופתאום בבדיקה
אקראית לפני השינה גיליתי את המונה מצביע על 753 .  

"וואו, כנראה שנכנסתי סוף סוף לוואלה" שמחתי, אבל בבדיקה
מקיפה, לא מצאתי את עצמי שם.

למחרת בבוקר המונה המשיך לעלות בקצב מבטיח ובערב כבר הצביע על
1690 שזה בהחלט מספר מוצלח, אם חושבים על זה שלפחות 1,500 איש
קראו את הסיפור.

מעודד מההצלחה ישבתי לילה שלם וכתבתי המשך לסיפור: הנער התבגר
ולא מימש את ההבטחה למרות הפגישות והעידוד החוזר ונשנה של הזקן
שלבסוף מתאבד מרוב צער, והנער מחליט להמשיך בדרכו.

אחרי שבועיים, 5,000 איש נהנו מהסיפור שלי, אבל עדיין לא
קיבלתי דואר אלקטרוני אחד ויחיד מקורא מתלהב. קיבלתי אמנם
בקשות לעשות לינק לאתר של זה או אחר, או אפילו בקשת פרסום,
פניה מעודדת לכל הדעות, אבל למרות השמחה, זה עדיין לא היה
הדואר של מגלה הכשרונות או המוציא לאור שרוצה לתרגם את הסיפור
שלי לאנגלית ולהפיץ בכל העולם, שלא לדבר על הפקת סרט על סמך
הסיפור.

בלילה כאשר המונה עבר כבר את העשרת אלפים ועדיין לא הגיע דואר
אלקטרוני אחד לרפואה, החלטתי שמשהו מסריח כאן ואני צריך לבדוק
מה זה.  

עוד לפני שנרדמתי החלטתי להתקשר ליצור קשר עם גיאוסיטיס ולבדוק
את הקטע הזה.  

בלילה חלמתי על שד שרודף אחרי. זה היה שד מוזר עם משקפיים
ועכבר ביד שכל הזמן ניסה לתפוס אותי ואני ברגליים כושלות מנסה
לברוח ממנו. "היי חכה, אתה חייב לי הרבה" צעק מאחורי. "אני לא
חייב לך כלום" צעקתי והמשכתי לרוץ למרות הרגליים הכושלות.
"זה אני שעשיתי RELOAD לסיפור הדפוק שלך.  

נעצרתי.

"מה זאת אומרת?"

"מי אתה חושב קידם את המונה שלך, עשרת אלפים קוראים?, גרביים,
זה אני מעלה כל פעם את הנסטקייפ, מקיש RELOAD פעמיים, יוצא,
נכנס, ועוד פעם RELOAD. זה די מתיש".

"למה בעצם עשית את זה?"

"אני שד, אני רוצה לעשות את העסקה הקלאסית, הצלחה תמורת נשמה,
על פאוסט שמעת?, שקספיר, אדגר אלן פו, בורחאס, דאגלס אדמס,
אתגר קרת,  כולם לקוחות שלי, או לפחות היו לקוחות שלי" תוך כדי
הצעה שלף מחשב כף יד עם עכבר שבקצהו מחט שבאמצעותו אמור היה
לדקור אותי ולחתום על החוזה בטיפת דם".

"תן לי לישון על זה"  ביקשתי והתעוררתי מיד.

רצתי לאתר שלי והמונה הצביע כבר על מאה אלף.

יומיים ללא שינה עברו עלי, גם מתוך התלבטות עצומה וגם מתוך
חוסר רצון לפגוש את השד מחדש. בינתיים המונה זינק לגבהים
מטורפים לחלוטין וגיאוסיטיס מילאו אותו בפרסומות.
תיבת הדואר האלקטרוני שלי התמלאה בבקשות לפרסום בתשלום ואפילו
בבקשות של WEB HOSTING מגופים רציניים במיוחד אבל עדיין אף
קורא לא נהנה מהסיפור בקול רם או במכתב תודה.

בסופו של דבר הצלחתי להירדם.  ואחרי כמה נחירות וחלומות רטובים
על פמלה המופלאה הוא הופיע שוב. ניסיתי להתמקח איתו אולי ההצעה
תכלול איזו זכייה קטנה בלוטוטו, וניסיתי גם לכלול את פמלה
בעסקה.

" אתה לא רציני, מספיק אני יורד ממך" אמר באכזבה ונעלם.

המשכתי לחלום על פמלה. ובבוקר כשהתעוררתי בקושי זכרתי את השיחה
עם השד.

כשבדקתי את האתר, המונה עמד על 467 בלבד, אבל בדואר האלקטרוני
היו שני קוראים שנהנו מאוד מהסיפור שלי וביקשו להראות לי
סיפורים משלהם.