..."חמור, חמור" אני אומרת לו, "חמור". "לא חמור, סוס" הוא
עונה האידיוט, "מה, את לא יודעת להבדיל? זה מאוד פשוט,
תסתכלי..."
"לא הוא, אתה. טיפש" אני אומרת. "תחליטי, חמור או טיפש" אומר
לי הדומפקופ. "אח, אתה מטומטם" אני אומרת.

"אם את לא מפסיקה עם העלבונות האלה, אני הולך ומתחתן עם הסוס"
הוא אומר, הדגנרט. "בבקשה" אני אומרת לו, "לך תתחתן איתו, לא
מאיימים על שוודית במלפפון". "הא" הוא צוחק, "זה שאת מחמצנת את
השיער, עוד לא הופך אותך פתאום לשוודית" אומר ומחייך כמו הבהמה
מה אנחנו עומדים לידה.

"אם אתה לא מפסיק עם עלבונות, יא אימבציל, אני עצמי הולכת
ומתחתן עם בהמה זה, עלוב נפש, מה עומד פה בשמש, מסכן". "בבקשה"
הוא עומד ומגחך, "לא מאיימים על עיראקי בעמבה" - "עמבה? אתה
תראה אצלי עמבה" אני אומרת לו, "עכשיו תראה מה זה". ואני נכנסת
לבית איפה שגר הסוס, תופסת ביד בחור צעיר, מה עומד ומטאטא חרא
של חיה וגוררת אותו החוצה.

"עכשיו אני הולכת לכומר פה בכפר, מה מחתן אותנו, עכשיו" אני
צועקת לו. "בבקשה" הפסיכי צועק אחרי, "לא מאיימים על תימני
בסחוג".
נו, היתה לי ברירה? הלכתי לכומר. זה, גם כן חסר השכלה לחלוטין,
לא מבין מה אני אומרת לו. אחרי חצי שעה תפסתי ייאוש טוטאלי.

זהו. ככה זה קרה. עכשיו כל בוקר הצ'וקמוק יוצא ומטאטא חצר.
כנראה לא יודע לעשות חוץ מזה כלום. אולי חסר לו סוס. הרבה שכל
אין לו לטומטום, אבל מה אני יגיד לך, יש לו (פסס, פסס, פססט)
כזה. כמו סלאמי. אני אומרת לך, בחיים לא עשיתי כל כך הרבה
חיים.
ומהטמבל קיבלתי שלשום מכתב. משוודיה. עומד ומחייך כאילו כל
השכל שלו ירד בטואלטה לביוב, ולידו עומדת הבלונדה, זונזונת,
איזו צעצקע מה כל הציצקע'ס שלה בלי בושה בחוץ. מאחורה הוא כותב
משפט אחד המפגר: "לא מאיימים על פולני בגפילטע פיש".
נו, חמור, אני אומרת לך, פשוט חמור.