ישבתי עם המחברת על המיטה, ושיחקתי עם העט, בתקווה שזה ייתן לי
השראה לכתוב משהו. נוגה הסתכלה עליי במבט משועשע ושאלה אותי
למה אני נראה כאילו שאני הולך להכאיב לה בקרוב. אמרתי לה שאני
לא יודע, אבל אני מוכן להתערב שאם עוד חמש שניות אני לא מוצא
רעיון למדור הבא שלי, אני מתאבד סופית.
היא שאלה אותי מה זה מתאבד סופית. האם יש רק התאבדות, שהיא
מכוונת, רק "בערך"? האם יכול אדם להחליט שהוא רק "בערך"
יתאבד?
עניתי לה שהסופיות היא איננה פונקציה של ההתאבדות, אלא פונקציה
של ההחלטה.

אני ונוגה מסוגלים לדבר ככה שעות. אני מכיר אותה מאז כיתה ד'.
היא הגיעה אל הישוב שלי מאיזה ישוב נידח בדרום. גם כן מעבר-
לעבור מנידח בדרום לנידח בצפון. לפחות אצלנו ירוק.

היא הגיעה לכיתה ביום השלישי של הלימודים, ואני זוכר בבירור
שאיך שראיתי אותה, ידעתי שאנחנו נהיה חברים. כנראה שהיא גם
ידעה, כי כשהמורה אמרה לה להתיישב, היא התיישבה לידי, וחייכה
אליי חיוך תמים של ילדה בכיתה ד'. בפתק היא כתבה לי "אני
נוגה."
יש לי עדיין את הפתק הזה. לה יש עדיין את הפתק שהחזרתי לה,
"עידן."

שנינו כבר ממש לא בכיתה ד', אבל אני לא יכול להפסיק לחשוב על
היום הזה, ואני חושב שלכל אחד קשה לשכוח את הרגעים הקטנים
בחיים שעושים הכי הרבה הבדל.

את החוויות הכי גדולות של הנעורים חווינו ביחד. לפעמים אני
חושב איך החיים שלי היו נראים אם נוגה לא הייתה נכנסת אליהם,
ואז אני מבין שהם פשוט לא היו קיימים, כי נוגה היא הגורל שלי,
כפי שאני גורלה. ביקום אלטרנטיבי שבו אנו לא נפגשים, פשוט לא
קיים גורל.

אני מסתכל לה בעיניים. יש לה כאב בעיניים. כאב של ילדה שחווה
את הכאב של העולם. היא מסתכלת עליי, ומרגישה שאני חושב עליה.

היא מסתכלת עליי וצוחקת. עידן, היא אומרת לי. אתה פשוט
מדהים. היא משנה תנוחה מישיבה שעונה לישיבה עם הישבן קצת
למעלה, ומנשקת לי את המצח.
אני מחייך.

ילדה שלי. יפה שלי. נפש תאומה שלי. לא מגיע לי לחיות ככה. לא
מגיע לי האושר העילאי הזה, של להיות בנוכחותך. של הנשיקות
הקטנות שלך, של החיבוקים הגדולים שלך. של הנגיעות שלך. של
החיוכים שלך.
של הכעס והעצב שלך. של האכזבה שלך. של הכאב שלך.
לא מגיע לי האושר של לחוות הכל איתך.
לא מגיע לי האושר של לדעת כי עזרתי לתקן את הדברים הרעים, או
להגדיל את הטובים.

מעולם לא רבנו, לא יודע איך. אולי פעם אחת, כמעט. בכיתה ט'.
נוגה סוף סוף נענתה לחיזוריו של נער אחד, אורי שמו. הם יצאו.
אני ישבתי בבית וחיכיתי לטלפון, זה שהיא הבטיחה כשהיא תחזור.

למחרת באתי לכעוס עליה, לצעוק עליה, להתרגז. היא ישבה בספסל
ליד הכיתה, וראשה היה מורד. באתי אליה כועס, והיא הסתכלה עליי.
עידן שלי, היא אמרה.
איפה היית? למה לא התקשרת?
עידן. אתה לא מבין.
אני מבין יפה מאוד.
עידן שלי, אתה לא. שב לידי.
אז ישבתי.
ישבנו בחדר שלו, והוא התחיל לנשק. אז נעניתי. והוא רצה יותר,
ולא הסכמתי. ואף אחד לא היה בבית. עידן, תישבע, תישבע שאתה לא
פוגע בו. עידן... הוא לא התכוון. לא קרה שום דבר, הצלחתי ללכת
בסוף. עידן... אל תעשה לו כלום.
אותי השעו מבית הספר לחודש. ההורים שלו שלחו אותו לפנימיה,
אחרי שיצא מבית החולים.

היא נוגעת בירך שלי. אני מסתכל.
תמצא כבר מה לכתוב, ילד שלי. אתה חייב להפסיק להתמהמה.
אני לא יודע מה לכתוב.
תחשוב, תחשוב.

סוף שבוע אחד, בתקופת הצבא, היא באה לבקר אותי בהפתעה. היא
עמדה בפתח הדלת, ומישהו מאחוריה.
תכיר, זה ערן. ידיד שלי מהבסיס. ערן, זה עידן.
אז הסתכלתי. הוא היה ניגוד מוחלט לנוגה שלי. שחום עור, גבוה.
שיער קוצני, מבט קצת כועס, קצת עצוב, קצת מבולבל.
נעים מאוד, ערן, הידיד מהבסיס. כפי שנוגה אמרה, אני עידן. זאת
נוגה. אתה מכיר?
הוא צחק כלא מבין. נוגה הסתכלה בי קצת כעוסה, קצת משועשעת.
ידעתי שבראשה היא לוחשת לי. מה אני אעשה איתך עידן, מה אני
אעשה?

בהמשך הערב התברר כי הוא קצת יותר מידיד.

שבועיים לאחר מכן, נוגה באה כבר לבד. שאלתי אותה איפה ערן. היא
אמרה לי שערן חשב שהיא בוגדת בו. אבל היא ידעה, היא ידעה. ערן
רצה שנוגה תתמסר אליו. כשפגש אותי, ידע כי לעולם נוגה לא תוכל
להקדיש את כל ליבה אליו. אני מחזיק את ליבה של נוגה, כפי שהיא
מחזיקה את שלי. ואני לא אתן, לא אתן לאף אחד. כפי שאינני רוצה
שתיתן לאף אחת את ליבי.

הסתכלתי על נוגה בתקווה למצוא השראה. עורה הלבן כחלב, שפתיה
העדינות. עיניה החומות הגדולות. שיערה השטני האסוף. ידיה
העדינות. הידיים שהחזיקו את ידי פעמים כה רבות. רגליה שהלכו
איתי לאן שביקשתי, לאן שרציתי. לבושה בשמלתה הפרחונית שאימה
קנתה לה, חיה כדי לרצות את הסובבים אותה.
ואני, מה אני? שיערי הקצר והפרוע, אשר נוגה אוהבת לבלגן עוד
יותר. לבוש בחולצת פלנאל ישנה, מתקופת התיכון. מכנסי ג'ינס
שכבר מזמן איבדו את התקן. עיני הירוקות המשעממות, אשר אני רואה
את נוגה בוהה בהן, שעות, ונראית לי יפה יותר מרגע לרגע.
לשנינו שרשרת שחורה, דקה, המקיפה צמוד-צמוד את הצוואר.

לקראת סוף שירותי הצבאי, פגשתי אחת, מיטל שמה. התידדנו, והחל
הלהט הראשוני לפעום. מיטל ישר רצתה הכל. נסעה איתי הביתה, סוף
שבוע אחד. נוגה לא הייתה בבית, ושמחתי. לא רציתי שהיא תרגיש את
מה שהרגשתי כשערן בא.

מיטל, היא רצתה הכל, והיא מיהרה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה,
אך הפעם הכל היה שונה. אני ונוגה, לשנינו כבר היו אנשים. אך
אלה היו אנשים של תיכון, אנשים של רגע. עכשיו הייתה פה מיטל,
ולי הייתה רק נוגה בראש. אני לא זוכר אם זה היה ככה גם בפעמים
הקודמות, אבל באותה פעם זה היה חזק מכל. ידי נגעו במיטל, וחשו
את נוגה. שפתיי נישקו את מיטל, אך טעמו את נוגה.

למחרת בבוקר מיטל עזבה, ולא דיברה איתי יותר.

מה אתה מרגיש עכשיו? היא שואלת פתאום. אני מריץ מחשבות
בראש.
שלם.

נוגה, תקראי. סיימתי.