אני שונאת לכעוס עליך, ועוד יותר שונאת לא לכעוס עליך.
עד שהעזתי לחשוב שמצאתי מישהו לדבר איתו, מישהו שבאמת יש לו מה
להגיד, שמתעניין ביותר מווינסטון לייט,
מי-נפרד-ממי-ומי-בגד-עם-מי-במי, והמבחן שבעוד יומים, נעלמת.
חשבתי שראיתי בך משהו אחר, משהו מיוחד, אבל אולי אתה רק כותב
מיוסר, בעל מילים ריקות מתוכן ומשמעות. אולי אותו משהו מיוחד
היה אשליה, אולי עם הזמן הוא התפוגג, ואני לא הרגשתי, ואולי,
רק אולי, הניצוץ הזה שלך נעלם.
כך או כך, לא יצא לי להיפרד ממך.
הדבר הזה היה בעיני המהות שלך, מי שאתה, וכשהוא נעלם גם אתה
כבר לא היית.
כל כולך, כל מי שאתה, מתמצה לכמה רגעים קטנים. זה מה שאני
זוכרת. וכל מה שיש לי זה לזכור, כי בנקודה מסויימת פתאום לא
ראיתי אותך יותר. ואז נעלם בי משהו. ההרגשה שהעולם הוא לא רק
מקום שטחי וחסר אופקים נטשה אותי. היא השאירה אותי לבד, לגלות
שהעולם מורכב ממעשים חסרי משמעות, ומאנשים חסרי משמעות, בעיקר
אני, בעיקר לאנשים שחשובים לי. וכמעט היית אחד מהם. כמעט נתתי
למילים שלך להיכנס פנימה, לעבור את כל החומות והמחסומים,
שמורכבים משנים של מרירות וציניות והומור שחור ועצב אחד גדול.
כמעט. וכשכל כך חיכיתי למילים שלך, הן הפסיקו לבוא. ואיתן גם
החיוך החנוק הזה שלך, שפעם נתן לי סיבה להאמין בבני אדם.
שאלתי את עצמי למה בכלל נתתי, ואני עדיין נותנת, למילים שלך,
ולך, כל כך הרבה חשיבות. למה באמת? מה הייתי בשבילך? מה היית
בשבילי? לא משהו מסויים. רק מישהו שהאמנתי בו, שנתן לי סיבה
להאמין. מישהו, שעמוק בפנים, למרות שקשה לי לקבל את זה, בזכותו
אני לא מתייאשת. ובגלל זה אני שונאת לכעוס עליך, ועוד יותר
שונאת לא לכעוס עליך.
אם רק היית יודע.



23.2.2004-20