יותר מכל דבר אהבתי להתכרבל עם שרה מתחת לשמיכת הצמר המשובצת
ולכרסם תפוח ירוק בעוד ספינתו של רובינזון נחבטת במים הסוערים.

הוא הוטל על חופו של אי לאחר ששהה ימים רבים ללא מספר בים סוער
ורוגע חליפות. השהות בים, בוגדני ובלתי צפוי כפי שהוא, הותירה
אותו מרוקן מכל רגש או מחשבה.
ימים רבים שכב ללא תנועה, רגבי עורו מתבקעים בשמש ושערותיו
נושבות ברוח. רגליו הכו שורש בחול.
אבל האושר התגנב אל נשמתו, מתוק ודביק עד מאוד. לעיתים שקע
בשכרון האושר הטובעני, אך לרוב בקש להיחלץ ממנו. ביום בו עלה
אושרו על גדותיו, קם ועשה מעשה. הוא דילג על כמה מהמורות
ובעוברו על פני בורות ותהומות, אשר ניסו לפתותו לקפוץ אל תוכם,
פסע אל פנימו של האי. שם יקים בית, יבעיר אש ויביית עזי בר.
זה היה היום, שבו החל למדוד את הזמן. עם שקיעת השמש שקע
בחלומות מתוקים, ועם זריחה הקיץ - ועל קיר המערה חרץ חריץ.
רובינזון כתב ביומנו :
"שבע פעמים זרחה השמש בעודי רכוב ספק חי על לוח עץ משברי
האונייה. בדיוק נמרץ ובדבקות סימנתי שבעה חריצים בגב הרפסודה
שלי, וכאשר הלבינה היבשת במרחק רב, לא ידעתי את נפשי מאושר.
בכל מאודי ועד לשארית כוחותי חתרתי במים האפורים, החמימים,
הקוראים לי "הרף!", ועל גבו של גל ענק הוטלתי לבסוף אל החוף
הנכסף. שמש המזרח שטפה אותי בקרני אורה הירקרקות, והמלח יבש על
בגדי ושערותי. שבעה ימים נוספים אצרתי בגופי את כוחה הטוב
והמרפא, ולא פסחתי על זריחות, גם בשכבי כך נים ולא נים, ספק
הוזה ספק חוזה את העתיד לבוא.

שבע זריחות נתפסו ברשתי. שבע זריחות שמש על הים, ושבע על
היבשת, ובסך הכל ארבעה עשר יום, חרוזים זה בזה, חלפו ברקיע למן
היום בו נטרפה עלי ספינתי.
פסעתי אל פנים האי, רגל אדם לא דרכה כאן, ואני התחלתי בהכנת
לוח הזמן. מדי בוקר, כשהקצתי, סימנתי את זריחת השמש על קיר
המערה, ששימשה לי בית. הזמן היה חשוב מאד.
את צרכי הגוף הבסיסיים סיפקתי לעצמי ללא כל קושי מיוחד. האי
שפע עצי פרי ובעלי חיים הניתנים לביות, אך הזמן... הזמן...
מתחת לקרניים הישירות, הלוהטות לא זרם הזמן באפיקו הרגיל. הוא
התפתל וחזר לאחור ושוב זינק קדימה. לא רציתי לאבד ולו שמץ
ממנו, ועל כן אחזתי בחוזקה ברסן הימים שטופי השמש ואילפתי אותם
בשוט. הם עברו בסך אצל קיר המערה, שם התפקדו לפני שגזו
ונעלמו."

בחדר החשוך למחצה, תחת השמיכה המשובצת נברא אי מואר, ירוק
ומשופע דקלי קוקוס, קם והתגשם בין קפלי הסדין.
בשרה עוררה דמותו חמלה, לא בשל העובדה שהוטל בדד על חופו של אי
שומם, אלא בגלל היאחזותו הנואשת במדידת הזמן. בשוט, שבו אולף
הזמן החולף, התאלף הוא עצמו שלא לשקוע במחשבות. שקיעת הנפש
במחשבות עמוקות יתר על המידה, כאשר הגוף נתון בבדידות מוחלטת,
תוביל אותו לשקיעה ללא זריחה, ורובינזון ספר את הזריחות לבדן.


רק כאשר הגיע ששת, הותר מעט סד מחשבותיו. את מפקד הימים ערך
מעתה בהקפדה פחותה. היה לו כעת עד פקוח עין לזריחת השמש.
הדחיפות והבהילות, בהן ניהל את חשבון הזמן, פחתו אמנם, עם בואו
של ששת, אך לא כן החשיבות שייחס לחשבון זה. עוד מעט, בסופה של
ילדות קסומה ומתמשכת תעגון אוניה בחוף ותאסוף אותו אל ארץ
אבותיו. לכשיתעמת עם טעות, שנפלה בחישוביו, לא יצטמרר בבהלה או
בתחושת אובדן. הבהלה ותחושת האובדן מטפטפות טיפין, טיפין,
טיפין, טיפין, כל זמן שהותו על האי, והוא הולך ומתחסן.
לא, אין הוא חושש.
כשיעמוד על סיפונה של אוניית ישועתו, ויסתבר לו כי הזמן, אותו
מדד בעמל ללא קץ, משולל אחיזה כלשהי במציאות, יערוך חיש קל את
חשבונו מחדש. הוא ישוב ויעמוד על הסיפון, כשרגליו נטועות בו
בביטחון של איש האדמה. את ידו המושטת של רב החובל ילחץ כאילו
לא אירע דבר.
רב החובל לא ישכח את הרגשות שגאו בו, כשלחץ את ידו של הניצול.
הוא, איש ים ותיק, ששעונו הוא שעון הים והגלים הנשברים על החוף
ונסוגים לאחור, השתאה אל מול הלהט הקורן מן האיש ההוא.

שרה ליטפה בחיבה דקל קוקוס זעיר, שהכה שורשים בין קפלי השמיכה,
וצחקה: "רובינזון ניצח בקרב על שפיות הדעת, אך כבר הפסיד
במלחמה. אין הוא יודע כי אך צל רפאים הוא, יציר דמיון ובדוי
מלב. בצלמו של איש אחר נברא. במימי הים לא הפליג, ובשום מקום
בנה את ביתו."

אבל אני תמיד חשבתי שרובינזון ידע. על המפתן רבצה הידיעה,
מנהמת ומגרגרת כחתלתול, מלקקת פרוותה ושורטת בנחת את
הדלת...הוא ידע וכלאחר ייאוש נצמד לזריחות השמש.
לבטח חש כי בין זריחה לזריחה חולף זמן רב, לא ספור ולא מדוד,
זמן ללא שם, ללא ראשית וללא אחרית, זמן, אשר כלה ונעלם באין
רואים. דמעות זולגות מעיני, כשאני מהרהרת בו. אני עוטפת ברחמים
את זכרו.