בישיבתה מולי היא מעלה בי תהיות
עיני התכלת שלה בהירות ואפורות
והשמיים מעלינו, קודרים ועמומים
ובעיניה הריקות, אף לא טיפה של טל
ומבטי מהגשם, כבר כולו מעורפל
ומבטה כה חמים, ומגע ידה כה נעים
וחיבוקה כה מלבב, בזרועותיה אני כה שלו
אך למילותי שום תגובה, ונשארה רק מחשבה
ובעיני חומות כקפה, דמעה לא תראה
מוחי ריק ממחשבה
ואל מילותיה אני לא נשמע
אך מחשבתי
אל פלגי מים רחוקים
ואל השלג וההרים
ואל מים מתוקים
ושבטים עתיקים
הדרך קוראת לי
הרוח בגבי
הסכנה מצפה לי
משכיחה אכזבתי
אך בלבי היא נמצאת
היא לא נשכחה
הזיה שלא התרחשה
ניצוץ שלעיני עוד לא נראה
ובסיום דרכנו
אנו נמדדים
לא על פי מה שלקחנו בתיקנו
וגם לא על פי מה ששכחנו
אלא על הזיכרון והמחשבה
מה שבלבנו נמצא |
