מכדררת על הפרקט, הרצפה חורקת מהנעליים החדשות, כמו שאהבה,
נעליים לבנות, מבריקות, רצה לאורך כל האולם החשוך, מכדררת
ורצה, מגיעה לסל בקצה אחד, צעד וחצי, מחטיאה, רצה לצד השני,
מכדררת, צעד וחצי, קולעת, הלוך חזור, שעה עוברת, שעתיים
עוברות, השעה שלוש וחצי, זורקת את הכדור בחוזקה על הקיר, משם
הוא נופל לרצפה, קופץ כמה פעמים ומתגלגל, יוצאת בטריקת דלת
מהאולם ונועלת אחריה.
הולכת לחדר מחליפה בגדים, הולכת לעבודה, כולה בסערה, הכל נפל
במכה, המחזור, הבחור, העצבים, הכעס, העצב, העלבון, מגיעה כרגיל
לעבודה בחיוך, הכל כרגיל, אך אחד לא יראה עליה את הרגשות
העצומים המאיימים לפרוץ החוצה, כל פעם שמשהו לא הולך לה בעבודה
הדמעות מאיימות לפרוץ החוצה וברגע שהיא בסערת חושים אינה עובדת
כמו שצריך והכל מתבלגן, הכל מסתבך, עומדת על מכונה ששוקלת פי
אלף ממנה, עומדת בראש סולם, מסתכלת סביב, הכל מבולגן, היא
מתייאשת ומתחילה לבכות, בוכה ואינה רואה מה היא עושה, ידיד
קרוב רואה אותה ועולה מצידו השני של הסולם ומחליף אותה, אומר
לה ללכת הביתה ושתחזור מחר רגועה יותר, היא מסרבת ללכת, הולכת
רגע לשתות כוס מים קרים, בינתיים הכל פועל כרגיל, הוא מתיישב
לידה ומסתכל בדאגה, "בובה מה קרה?"
"אני לא יכולה...אני פשוט לא מסוגלת"
"בגלל המפעל המסריח הזה את בוכה?"
"נראה לך?! יש לי סיבות יותר טובות לבכות בגללן..."
"נו..."
"אני לא יכולה יותר להות הילדה המושלמת שכולם מצפים ממני
להיות, לא שמתי זין על שום דבר 5 שנים ועכשיו פתאום להתחיל?
אני לא עומדת בלחץ, יש לי מחזור וכמובן תסמונת קדם מחזור,
הבחור החדש משגע לי ת'שכל, אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו
והוא מטריף אותי, הוא משחק איתי יותר מדי, נמאס לי מהעבודה
המסריחה הזו במפעל הדוחה הזה והכי הכי הכי נמאס לי שכולם
אומרים שיש לי חיים מושלמים ואף סיבה לבכות..."
"אין לי מושג מה להגיד לך בובה"
"זה בסדר" אמרה וניגבה את עיניה, היא סיימה את המשמרת בקללות
והלכה לחדרה להתקלח, הדליקה את המערכת והפעילה בלי לשים לב מה
בכלל שומעת, פשוט זרקה את הבגדים על הריצפה פתחה את המים
ונכנסה, המים היו קפואים, הקפיאו כל חלק בגופה, אך לאט לאט
התחממו, והיא סובבה את הברז עוד ועוד עד שהמיים כבר שרפו את
גופה, כ החדר התמלא עדים, היא התחילה להרגיש חולשה, אחרי זמן
לא ידוע התעוררה על הרצפה, מים כבר לא זורמים, רק מטפטפים
טיפות רותחות על גופה, היא התיישבה, נשענת עם גבה על הקיר החם
ולא יודעת מה לעשות, היא קמה והפתיעה את עצמה בעוצמתה, התלבשה
בגופיה ומכנס קצר ויצאה לאולם, מכדררת על הפרקט, הרצפה חורקת
מהנעליים החדשות, כמו שאהבה, נעליים לבנות, מבריקות, רצה לאורך
כל האולם החשוך, מכדררת ורצה, מגיעה לסל בקצה אחד, צעד וחצי,
מחטיאה, רצה לצד השני, מכדררת, צעד וחצי, קולעת, הלוך חזור,
שעה עוברת, שעתיים עוברות...
טלפון מצלצל, זה הוא, הבחור החדש, הילד הם קראו לו, היא לא
ענתה, עזבה את הכדור שיתגלגל על הרצפה כיבתה את הטלפון והלכה
לחדר, להתקלח שוב, הלכה כולה מזיעה עם הבגדים הקצרים בקור של
העונה והרגישה את גופה מצטמרר שוב ושוב בכל גל רוח שעובר,
מרגישה מטונפת ודוחה את עצמה, מגיעה לחדר והוא יושב שם עם
הפנים בין הידיים, נכנסה והוא מרים את מבטו לעברה, מסתכל עליה,
לדעתו אלוהית, לדעתה שטנית, סימני דמעות שהתייבשו על לחיו הלכה
ונישקה אותו במצח, הוא חייך, היא נכנסה למקלחת ושמעה אותו
מרתיח מים בקומקום, כשיצאה היה לה כוס תה מוכנה כמו שאהבה,
שתתה את התה בזמן שהוא יושב ומסתכל עליה עיניו מתחילות להיות
רטובות עד פעם, הוא ידע שפגע בה, היא שמה את הכוס בכיור ונכנסה
למיטה, היא לא ידעה מתי קרה מה אבל כשהתעוררה שכב לידה עדיין
לבוש, עדיין ער, עדיין מסתכל עליה בעיניים האוהבות, היא ידעה
שיהיה בסדר, היא תהיה בסדר, למרות שקשה קצת לפעמים, מתגברים
וממשיכים הלאה בהרגשה יותר קלה.