חייה היו רצף של אירועים בעלי משמעות, ביניהם היתה חיה חיים
נורמלים של כל ילד בגילה, נערה מתבגרת חסרת מעצורים, לא לומדת,
לא שמה על אף אחד, בטח שלא על מוריה. היא הקשיבה להוריה והיתה
מספרת להם כמעט הכל. היא היתה מעשנת, לא כי זה קול ולא כי זה
סטייל, כי היה משהו בעברה שגרם לה לעשן, לא רלוונטי כרגע...
למרות זאת, היא ידעה שיום אחד תמצא אהבה גדולה וכבר מספר פעמים
חשבה שמצאה וחלומה התנפץ למיליון רסיסים, כך גם ליבה.
היא פגשה אותו במקום מוזר, בזמן מוזר, באווירה מוזרה. כל
הפרטים נראו כאילו עליהם לוותר זה על זו, אך הם, כנגד כל
הסיכויים, ניסו. היא נהנתה איתו, לעולם לא חשבה שתרגיש כך עם
בחור. היה לה כיף איתו ובסביבתו. הוא היה משחק והיא לא אהבה את
זה. היא, ברגע של עצבים וכעס, החליטה שגם היא תשחק את המשחקים
היקרים שלו. היא ידעה לשחק, היא ידעה טוב מאוד לשחק, למרות
שהוא לא האמין לה שהיא מסוגלת, אבל היא תוכיח לו. אין לה בעיה
לגרום לו לרוץ אחריה. היא לא היתה בטוחה שהוא ירוץ אבל אמרה
ננסה את זה השבוע. היה לה חבל להפסיד אותו וידעה שזה יכול
לקרות, אבל היא החליטה וברגע שהיא מחליטה, דבר לא יזיז אותה
מעמדתה.
היא החליטה להפסיק לעשן בשבילו, והוא לא העריך את זה. היא לא
אהבה אותו, אבל התחילה להתאהב בו. הוא כבר אמר לה שהוא אוהב
אותה, אבל לא ידעה אם באמת התכוון לכך, למרות שעיניו היו כשל
גור כלבים המחפש את אימו, הילד מאוהב. אבל כשלא ראתה את עיניו,
היה לה קשה לקבל את המשחקים שלו. כאשר הוא אומר שהוא שונא
אותה, בצחוק כנראה, והיה מולה, ידעה שהוא צוחק. עיניו אמרו
משהו אחר, אבל כשלא ראתה אותו והיה אומר שהוא שונא אותה, בצחוק
כנראה, היא הרגישה נעלבת ופגועה, ומדוע שלא תרגיש כך?
כשהיה אצלה הם החליטו שיקחו את זה לאט, עוד לא שום דבר רציני,
שיכירו זה את זה. היא חשבה שעשו טעות, חבל לפספס משהו טוב אם
הוא עובר לידך. היא ידעה שצריך לתפוס את הרגע. אין כזה דבר
לאט, לקחת את הזמן, לזרום... צריך מהר, לתפוס את הרגע, לא לתת
לדברים לזרום אלא להזרים אותם לכיוון שהיא רוצה, כי אם היא לא
תעשה זאת, אף אחד לא יעשה זאת בשבילה, ובטח שזה לא יקרה
מעצמו.
לפעמים היתה חושבת לעצמה האם הפסקתי להאמין בעצמי? פעם היתה
משחקת משחקים עם גברים ומושכת אותם לאן שרק תרצה והפעם הוא עמד
חזק באותה מידה, משחק את משחקיו. לפתע החלה לפקפק בהחלטתה. האם
גם לשחק כנגדו או לתת לו לשחק? משהו בו היה צריך להרגיש חזק
יותר ממנה. הוא היה צעיר ממנה, הוא היה צריך להוכיח את עצמו
מולה שאינו ילד. היא היתה צוחקת עליו שהוא צעיר, ילד, והוא לא
הרגיש כך, חש שהיא מתנשאת מעליו. למרות שלא היה זה העניין, כך
הרגיש ולכן שיחק, רצה לתת לה להרגיש שאינו ילד. והאם כל זה
שווה לאבד את הקשר?
האם הילדותיות החוזרת ונשנת של שניהם שווה את זה שלא יהיו יותר
ביחד?
כל אחד ימשיך להיעלב ולהרגיש פגוע ובסוף יעזבו זה את זה בסערת
רגשות, שלא תועיל לאף אחד מהם.
האם החלטתה היתה שווה את כל זה? או שמא תוותר ותבין שזה לא
שווה, פשוט לא שווה.
עדיף לעזוב את המשחקים, את ההעלבות והנפגעות ופשוט לשמוח במה
שיש. עדיף להיכנס לקשר במלוא עוצמתו, גם אם הם עוד לא כל כך
מכירים. להיכנס לקשר ולהכיר תוך כדי. הם לא יהרסו דבר, להפך,
רק יעצימו את תחושותיהם זה כלפי זו.
היא כבר ידעה זאת, השאלה, מה איתו?