[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פליקס ראין
/
האמת הכואבת

כשהסתכלתי בעינים שלך באותו ערב, פשוט שכחתי הכל. שכחתי איך
לפני חצי שעה בדיוק שכבתי שמה ליד המכוניות בחנייה ועדר של
סוסים שמנפחים את עצמם במכון כושר פשוט עמדו מעליי ובעטו בי.
בלי בושה. בלי לדעת שאני מכיר חצי מהעיר,החצי שנחשב. ושמחר הם
ישכבו בבית החולים מיטה לידי, רק פי4 יותר שברים ממני. וממה
הכל התחיל? את בטוח לא יודעת. או שלא ממש אכפת לך. הכל התחיל
מנסיון לעזור לחבר. לא משנה. הדבר היחידי שהיה לי בראש, בזמן
שהחבר'ה ניסו לבעוט אותו משם בכוח למרות שלא ממש הצליחו. הדבר
היחיד שחשבתי עליו, זה הפנים שלך. לא חשבתי שאנחנו מדברים על
משהו או מתנשקים או משהו אחר.פשוט את, 30 סנטימטר מהפנים שלי,
מסתכלת לי בעינים. עצמתי את העינים חזק כדי שהתמונה שלך  לא
תצא לי מהראש. שלא תברח, כמו כמה שיניים שלא רצו להשאר בפה
אחרי שכמה אגרופים שכנעו אותם לצאת משם. חשבתי עלייך. ואז,
אחרי שזה נגמר. ונשאר שם רק אחד שנכנס לקטע, ואחרי שכולם הלכו
עוד בא ובעט לי בבטן, ניסיתי להחזיק בבטן, לראות אם אני מצליח
להרגיש משהו באצבעות עדיין. בקושי. וויתרתי. שוב התמונה שלך
עלתה. שכבתי שם. בשלולית דם שלי. ידעתי שלפחות 3 ימים בטיפול
נמרץ. פחות מזה זה לא יהיה. מרוב שכאב לי בכל הגוף לא שמתי לב
לזה כבר. מלמלתי את השם שלך. את, האישה היחידה שעלתה לי בראש.
היו לי הרבה נשים, אבל את היחידה שידעתי שאם תחזיקי אותי,
ותגידי לי שזה יעבור, אז אני אאמין. אפילו בלי להסתכל לך
בעינים ולבקש ממך להשבע. את יודעת, כשהחבר הראשון שם לב שאני
לא איפה שאני אמור להיות, הוא יצא לחפש אותי. כשהוא מצא, עם
דמעות בעינים הוא שאל מי עשה את זה. ניגש, החזיק את היד, ושאל,
מי. אמרתי לו דבר אחד. רק דבר אחד יצא לי מהפה. השם שלך. את.
הוא הבין, אבל רק התחיל לבכות. את יודעת, גברים אמיתיים לא
בוכים. אבל הוא, כשראיתי את ההר אדם הזה, לא מבין איך הוא נתן
לזה לקרות לי, והוא ידע איזה כאבי תופת אני עובר, הוא הבין למה
אני רוצה לראות אותך. הוא הוציא מהכיס את הפלאפון והתקשר
אלייך. קודם כל, כי ביקשתי. את היית בבית של ההורים שלך. הוא
אמר שיבוא לקחת אותך. ושקרה לי משהו לא טוב. לא רצה להדאיג
אותך יותר מדי. הוא התקשר ל.. לא זוכר למי, אבל תוך פחות מחמש
דקות היו מסביבי לפחות שבעה אנשים. ורק אז הוא נסע. ניסו
להעלות אותי לאוטו ולקחת לבית חולים. אבל רק אמרתי את השם שלך.
לא יכלתי להגיד יותר. הם הבינו. בשביל זה יש חברים אמיתיים.
חיכינו משהו כמו רבע שעה. בעצם, זה יכל להיות גם חצי נצח.
הגעת. צעקת עליו שהוא נסע כמו משוגע. ואז, יצאת, וראית חבורת
אנשים, הם השכיבו אותי בינתיים על הדשא שליד. את הגעת ודחפת את
כולם החוצה. לא שיכלתי לראות יותר מדי דרך העין היחידה שעדיין
ראתה אבל קלטתי אותך. את התכופפת אליי. ישר התחלת לבכות. ליטפת
אותי.  "למה? מה קרה? איך? למהההה?" אבל לא היו לי תשובות.
הסתכלתי לפנים שלך, הדואגות כל כך, ועם הפרצוף העקום שלי עכשיו
הצלחתי לחייך. את נישקת אותי. זה כאב. אבל הנעימות התגברה על
הכאב. אפילו לא נאנחתי. נסענו ביחד לבית חולים. החיבה שהיתה לך
אליי. אני בחיים לא אשכח לך את זה. את יכולה לדעת, שאני אדאג
לך, כל עוד אני חי. חדר המיון היה מלא אנשים. חברים. פלאפונים,
באו מכל הארץ. תוך שעה כבר ידעו מי. תוך שעה וחצי היו קרוב
למאה חמישים אנשים. תוך שעתיים. הביא את החברה ההם אמבולנס.
לאותו בית חולים אזורי. אבל זה לא הזיז לי כלום. אני סומך על
החברים שיטפלו בבעיות שלי. אבל את. אני לא רוצה לדבר על רגשות.
אבל בחיים לא חויתי רגש חזק יותר אלייך כמו באותו הלילה. גם
בלילות שהיה לנו סקס מטורף. כלום לא ישתווה לעינים הדואגות
שלך. אני בחיים לא אשכח לך את זה. עכשיו, כשאני שוכב שבועיים
אחרי בבית חולים, והרופא אמר שאם אני לא אכתוב אז אני לא אוכל
להשתמש ביד  ימין יותר, אז החלטת לכתוב לך מכתב. אני נהנה
להזכר בך. אני יודע שבחרת שלא להיות איתי ביחד יותר. עוד
ממזמן. אמרת הרבה דברים. אבל למרות זאת אני לא זוכר את הסיבה.
אני מקווה שתבואי לבקר אותי. כי ללכת אני כבר לא אוכל...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני מכיר את
האיש, והוא לא
כזה איום!!!






יגאל עמיר, מנפץ
עוד מיתוס על
אביה האיום
בדרכו לדף
האחורית!


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/3/04 23:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פליקס ראין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה