מתכרבלת בשמיכה, מקווצת את רגלי אל גופי,
הקור העז חודר, מקפיא אותי.
בחוץ גשם, רעמים וברקים,
ואני מתגעגעת לרגעים רחוקים.
לחום ולביטחון שהרגשתי בין זרועותיך,
למבט האוהב שנשקף משתי עיניך.
מביטה למעלה השמים זרועי כוכבים,
וליבי זרוע רק פצעים וכאבים.
הריקנות הזאת ממך, ממלאה אותי פתאום,
לוקחת לי את שביב התקווה והחלום.
הריקנות הזאת גרועה מקור,
מפניה להימלט דבר לא יעזור.
שוכבת על המיטה, מנסה לדמיין שאתה כאן איתי.
חשבתי שזה יהיה לנצח, אני כועסת ובוכה על תמימותי.
הלבד הזה כל כך כואב!
הוא מכביד לי על הלב.
יוצאת החוצה להרגיש את הקור מתערבב עם זה שבתוכי,
כל הרע עכשיו עובר בתוך מוחי.
הגשם האכזר מצליף בפניי,
מתערבב מתאחד יחד עם דמעותיי.
הרוח עוברת, שורקת באוזניי,
אך אצלי הסערה גדולה מדי.
רטובה ספוגת מים, אני על ברכי על האדמה.
פתאום תפשתי הגעתי שוב לאותה הבנה.
עוד חורף נשארתי לבד.
                      מביא איתו את הבדידות והפחד כאחד.