זה כבר שבוע שאני מסתובבת ברחובות, מחפשת את ייעודי.
מהמציאות הקודמת שלי כבר נפרדתי, המשמעות שפגשתי עזבה אותי גם,
עסוקה, המשמעות, צריכה לתת נקודות התחלה לעוד רבים וטובים.
בדרכי גם פגשתי את אהבה, לא עצרתי לידה להרבה זמן ורק הפרחתי
לה נשיקות מרחוק, את האושר היה נדמה לי לפעמים שראיתי מהדהד
באופק, גבוה כזה, מאושר. אבל תמיד זה לא היה זה. משמחה כבר
נמאס לי לפעמים בכמה רגעים, הייתי פוגשת אותה כל כך הרבה
לעיתים כל כך קרובות שבאמת לא הרגשתי שהיא חסרה לי. פגשתי גם
אחד בשם טוביה לב-טוב שהתחזה לטוב הלב, אך חוץ מקולות וצלצולים
לא היה בו כלום. סתם כמו כולם. השלווה ריחפה מעליי כל העת. היא
לא הפריעה לי כהוא זה ואף שמחתי בנוכחותה. כל כך הרבה פגשתי
בכל הימים האלה... לבד? מה פתאום. הייתי הכי שלמה בעולם. אבל
עם כל השלמות הזאת אני הייתי כל כך רצוצה, כל כך עייפה, כל כך
גמורה כבר מכל החיפוש העצמי המתיש הזה.
שמתם לב שחוץ מהאושר כל השאר בעצם בנות? כן, כל מי שהוזכרה
כבר, למשל המשמעות, השמחה, האמת, נו, אני לא צריכה לפרט, הבנתם
כבר. ואם תחשבו על זה לכמה שניות תראו שאני צודקת. וגם יש את
אהבה. שהיא גם. נקבה. ואז מה אם פגשתי גם אותה, תראו אותי, זה
לא עשה לי כלום. נשארתי כפי שאני, חלק בודד בפאזל, נפש שאין
תאומה לה, חתיכה חסרה. גם במציאות הקודמת שלי, שהלכה מזמן, גם
שם לא היתה אהבה אמיתית, הכל לא היה נכון. ואני רוצה כבר
למצוא, כמה שרציתי. למצוא סוף סוף... את הדבר האמיתי. למרות
הרהורים אלה לא נתתי לייאוש למצוא אותי. כשאני בועטת בפחית
שהייתה על המדרכה נפנפתי בהיסח הדעת למשמעות, מצדו השני של
הכביש, וההיא נבלעה בין ההמון. התיישבתי. המכוניות עברו מעליי,
מפייחות את החמצן, מגדילות את החור באוזון. חשבתי, אולי אכנס
לחור ההוא, ואגיע למקום קצת אחר. חשבתי. בטח.
ואז ראיתי אותו.
היו לו תלתלים שחורים, ארוכים, שכיסו את כל פניו, הצלילים
מהגיטרה שטפו אותו בשלמות לא-מוכרת, רק הוא שמע אותם, כנראה,
הוא סתם ישב שם וראיתי שזרקו לו שקלים, אבל בכלל לא היה לו שם
קרטון לאסוף את זה, הוא בכלל לא התכוון, הוא רק ניגן, ניגן
כלום, ניגן הכל. ה-כל. הייתי בטוחה שזה דיכאון.
"אם את רואה אותי זה סימן שחיפשת אותי, את יודעת", ממש הופתעתי
שהוא באמת פתח את פיו ודיבר, ועוד אליי.
"מה? לא נכון, אז מאיפה המטבעות? גם הם רואים אותך! וחוץ מזה,
מה פתאום---" עמדתי לקחת את עצמי משם כמה שיותר מהר- לא רוצה
לפגוש דיכאון- לא רוצה!!!!!!
"אני השקט. מחפשים אותי יותר מהכל", ומיד הוסיף, "בלי להתרברב,
כמובן."
שקט... שקט... ועכשיו דברים מתחילים להסתדר לי... שקט. באמת
שחיפשתי לעצמי קצת שקט.
"אבל הכי אני רוצה לפגוש את אלוהים" אמרתי לשקט, "פגשתי כבר
הכל- אהבה, שנאה, אמת, משמעות, שלמות, יאוש, שמחה, אפילו
מציאות."
שקט הקשיב.
"אני רוצה לפגוש את ההכי גבוה, את המנכ"ל. אני באמת באמת
רוצה." חתיכת אמביציה. שקט רק הקשיב וחייך. הוא לקח לי את היד,
והושיב אותי לידו, הראה לי את הלוטוס שברגליים שלו והדליק לנו
קטורת לפזר את הפיח באוויר. נשמתי, והוא נשם, ושאפתי, והוא
שאף, והיינו ביחד שקט כמה שעות של אלוהות, ואז... המדרגות
האלו.
אחת, ועוד אחת, ואני מטפסת, ועולה, ונדמה שהוזה, אבל מרגישה כל
צעד וצעד וכל שריר ורקמה וגיד ברגליים שעולות, שמעלות אותי
הלאה, ועוד מדרגה, ועוד, והשקט שלי מנופף לי מאחורה באהבה,
ואני אפילו לא מסתכלת, ממשיכה, ממשיכה, נושמת. עד שנגמרו.
הרמתי את מבטי אל על.
הוא ישב שם, הוד כבודו, מלאכיו מתרוצצים לפניו בכנפי-הכסף
השקופות-נוצצות והטוהר מציף את ההיכל כולו ממנו והלאה. נפעמת.
"א...אלוהים"
"אאא"
"ההום"
"אע... ההה."
וזה בערך מה שהצלחתי להגיד.
וזה היה אלוהים, אני חושבת, הוא היה נורא מזכיר אותו, כמו בכל
הסיפורים, כמו סנטה קלאוס של השמיים, כמו המלך, כמו סופה, כמו
שצריך.
"בואי, ביתי. מהו רצונך?" אלוהים דיבר אליי ברכות.
זה אלוהים. שדיבר. אליי.
מהר, בלחץ תמוה, הסתכלתי על הגוף שלי, טוב-טוב, אז טוב, לא קרה
כלום, לא מתי, אני כאן, אני קיימת. בעצם, חשבתי לעצמי, אם אני
פה למעלה, מדברת עם אלוהים, אולי-- אולי זה אומר ש--?? לא. זה
לא יכול להיות.
לא נתתי לעניין חיי להטריד אותי כעת ושבתי לשוחח עם אלוהי. עם
ריבונו של עולם.
"אלוהים", פלטתי.
ואז הוא צחק, היה לו דווקא חיוך נורא נחמד, והוא אמר לי,
"חמודה, ילדה שלי, אין אלוהים."
ואני רק עמדתי מולו ובהיתי ולא הבנתי מה נסגר ומה המקום הזה
ומה הוא רוצה ממני.
"אבל אני חושב שלך יש.
"אלוהים זה מושג פרטי, אם את רוצה שיהיה לך אלוהים, אז יהיה
לך, אם את מאמינה בו בכל תוכך הוא יהיה קיים שם בשבילך, הוא
יעשה מה שכתוב בספרים שמספרים עליו ויתן לך הרגשה טובה, הרגשה
שהוא שם, בשבילך, שהוא חי וקיים, ובעל כל המידות הטובות והקשות
כאחד שרוקמות ממנו להיות אלוהים, להיות מה שכולם רוצים שהוא
יהיה. את איתי?"
אלוהים שלי שאל. ואני רק הנהנתי, ממש טיפה, בראש, שכמעט קשה
לראות שזה היה הנהון. אלוהים המשיך.
"השאלה היא, את רוצה אלוהים? את רוצה שיהיה לך על מי לסמוך, את
מי להאשים, על מה להפיל את כל הדברים שקרו וקורים ואין לך
תשובה עליהם?"
רעדתי. כל הגוף שלי רעד. זה התחיל בקצות האצבעות וזרם לי אל
המרפקים ואל הוורידים הרוטטים מתחת לעיניים, ויברציות מטורפות
בברכיים שכבר לא ידעתי מה קורה לי ומה ואיך ואו מיי גאד עד
שנחתי בבום!!!!!!!! ענקי, אז אולי התעלפתי, אולי לא, בכל אופן,
זה ממש כאב.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.