כשנבחר, שנבחר כשליח של מדינת ישראל, הבין שכבוד גדול נפל
בחלקו. מיד נסע עם משפחתו למקום מגורים חדש סמוך לנאס"א.
במשך ארבע שנים התכוננו הוא וחברי הצוות לרגע המאושר, הרגע
המאושר שהסתיים תוך שניה, שש - עשרה שניות הפרידו בין המעבורת
קולומביה לקרקע. שש עשרה שניות בלבד. שש עשרה שניות טרגיות
לכולם. רק שש עשרה...

אשתו של אילן, רונה רמון וארבעת ילדיו חיכו לרגע הזה הרבה זמן,
הרגע שבו אילן יגיע לחלל, הרגע שבו אבא יהיה כל כך מאושר, כמו
שרצה, כמו שהם רצו.
ביום החג, השיגור של המעבורת שמחה גדולה הייתה על המשפחות
שהשיגור, החלק הבעייתי, עבר בשלום. רק הקטנה, הילדה הקטנה בת
החמש, נעה רמון אמרה: "אני יודעת שאבא לא יחזור. אני יודעת".
את המשפט שאמרה (באנגלית, כמובן), לא רצה אף אחד לקחת ברצינות.
מסתבר, שהאדם שהכי לא האמינו למילותיו הוא היה הצודק.

והמכתבים מה? כל המכתבים שכתבו הילדים לאבא, כל המכתבים שכתב
אבא אילן לילדים? מה עליהם? ואכן לא קל היה לילדים להקריא את
המכתבים בצילומים לסרט. ואחד מהם אף פרץ בבכי ולא הצליח להתקדם
ולהקריא את המכתב. אבא אמר שמזג האוויר צפוי להיות יפה, ושלא
יהיו עיכובים. הוא אמר: "אנחנו נגיע בזמן". אף אחד לא חשב
שהמשפט התמים הזה, יכול להפוך למשפט שיזכיר מציאות נוראה.
מציאות של אנשים שחיים ללא אבא, ללא עוד אדם במשפחה, ללא בן
והנורא מכל  - שמאילן לא נמצאו כל השרידים והא אינו קבור
בשלמותו.

"אנחנו מתנחמים בעובדה שהוא מת מאושר, הוא מת במקום שהכי רצה
להיות בו", אמרו בני המשפחה. "אני כל כך התגעגעתי לאבא וסוף
סוף חשבתי שאראה אותו, כבר פיתחתי צפיות וראיתי שעוד מעט אבא
מגיע, עוד דקה. ואז הבנתי שהחיבוק שכל כך חיכיתי לו, לא יגיע
אלי לעולם. אין חיבוק של אבא. וגם לא יהיה" אכן קשה. קשה.

ודעתי האישית, שהסיפור הנורא הזה, שאני רק ערכתי את קובץ
האירועים הללו הוא סיפור נורא, עצוב, ולא פיירי. כי האיש הנהדר
הזה, שרק חיכינו לשמוע ממנו איך היה כבר לא יחזור. ולפי דעתי
(האישית בלבד) היא שהמקרה הזה יותר קשה מכל פיגוע שיש בארץ, בי
אישית הוא נגע יותר.

אנחנו כולנו שומעים על דבר נורא ורוצים לברוח מהמציאות, לחיות
חיים מושלמים, כי חיים פעם אחת בלבד... ואילן כמו רבים אחרים
שנהרגים מדי יום בפיגועים ונרצחים רצה להמשיך לחיות, כולנו
היינו
תמימים מכדי לחשוב על זה. שאילן לא ישוב עוד. כולם, חוץ מאחד.

ולחשוב שעל הכל ידעו מראש, ויכלו למנוע את המוות, היא המחשבה
הנוראה מכל. כן כן, לאלה מכם שלא ידעו: אנשי נאס"א הודו בכך
שהם זיהו פגיעה במעבורת ובידם הייתה האפשרות להגיעה אליה ולתקן
הכל, כך למנוע טרגדיה. אבל לא, כי החיים הם לא פיירים, וכל אחד
חי במחשבה שהם יחזרו, ושאין צורך להציל אותם. ואני שואלת: למה
לעזאזל אי אפשר היה לעשות את זה? התעצלו? כמובן האופי של
האנשים בעולם הוא זה שגרם לכך, כי מי שהיה רוצה יכל היה להגיע
לשם ולמנוע הכל, מי שהיה רוצה באמת... עוד היה מביא לכך. אבל
כולם חשבו שיהיה בסדר. ולמה לכל הרוחות כולם חושבים ככה?

אני מצדיעה, מצדיעה לזכר המעבורת קולומביה, מצדיעה לאילן רמון
ומביעה הערכה למשפחתו של אילן שמצליחה להתמודד עם מקרה נורא,
אבל כמובן הם לא היחידים בעולם שמתמודדים עם סבל מסוג כזה.
בימים הראשונים הייתי קוברת את הראש בכרית ובוכה, כי המקרה נגע
בי. עוד הייתה בי תקווה שהם יחזרו. לאט לאט איבדתי תקווה.
איבדתי תקווה... איבדתי תקווה... וכמו שאבדה תקוותי אבד עוד
מישהו. לזכרו.