בני אברהם ז"ל, עדי אביטן ז"ל, עומר סאוד ז"ל

שלוש שמות פרטיים שיצגו עולם ומלואו חקוקים עכשיו באבן, אבן
קרה אפורה וכל כך מנכרת.
שלוש שמות משפחה חקוקים עכשיו באבן ומראים על כאב השכול
והאובדן העצום של המשפחות.
השמות שלהם לא יאמרו יותר בחיוך מלא שמחה, השמות שלהם יאמרו
אולי בחיוך אולי לא אבל מה שבטוח היא שבאותה נשימה מי שיגיד את
שמותיהם יכאב ויתגעגע.

בני מדינת ישראל אתם, גדלתם וחונכתם על אדמה זו, אדמה שגבתה את
מחירה הכבד ממשפחותיכם מכם ומעוד רבים...
אותו שק של חלומות ותקוות שכל כך רציתי שיגדל בשבילכם לקחו
ממני, לקחו מכם.
עד יום החזרת הגופות ממש לא האמנתי, משהו בי אמר שאתם תזכו
ללכת שוב על אדמה זו, לטייל בנופיה המקסימים ולחיות בה, אבל
מישהו רצה אחרת.
שק החששות של משפחותיכם אומנם הוסר, הם כבר יודעים מה גורלכם,
ועכשיו גם יש קבר ללכת לבכות עליו, אבל נוסף להם שק נוסף של
אובדן ושכול, ושק זה מניסיוני האישי כבד, כבד מנשוא.

בנובמבר 2001 התגייסתי לשורות חיל ההנדסה הקרבית ואותה כומתה
שצעדתי בשבילה כל כך הרבה, אותה כומתה שהתגאיתי בה כל פעם מחדש
הזכירה לי אתכם כל פעם ששמתי אותה, התגאיתי להשתייך לחיל
ההנדסה.
אותה דסקית שלכם שהלכה איתי עוד לפני גיוסי ולא ירדה ממני
אפילו ביום שחרורי מצה"ל ירדה ממני ביום החזרת הגופות לארץ...
אחרי כמעט 3 שנים על צווארי המעגל נסגר, הדסקית אומנם ירדה אבל
לא כמו שחשבתי, עכשיו צריך להוסיף את המילים ז"ל ליד.

משפחות יקרות, אני מאחלת לכם שלא תדעו עוד צער, כשתצעדו לאט
לאט במסע השכול הזה אתם תיעזרו אחד בשני, תאהבו אחד את השני,
אין מילים בפי לעודד רק להגיד שאני משתתפת באבלכם הכבד.


אדמה זו זועקת מכאב ומדם...
זוהי אדמת מדינת ישראל, מדינת היהודים.

בנים יקרים, כולי תקווה שמצאתם עכשיו את השלווה שלכם ושאתם
שומרים עלינו מלמעלה כי מלאכים אתם כעת, שמרו עלינו.