יש שעה כזאת, שלגוף שלך נמאס מלהיות ער, והוא מדמיין את המיטה
החמה, את השמיכה. אתה עומד ברוח קרה על גג באמצע הלילה אבל
לגוף שלך חמים ונעים מתחת לשמיכה שלו והוא ישן. גם אם תרוץ הוא
לא יתעורר, גם אם תצעק. הגוף שלך כבר עזב אותך ואתה תמשיך לבד,
תרחף לך לבד ברוח ששורקת בין האנטנות וחבלי הכביסה ודודי המים,
שהם שחורים ואטומים ממש כמו הלילה הזה.

13
בסוף זה נגמר. הדירה היתה הפוכה, הם בדקו הכול. הוא היה מלא
אבק, על הפנים, על הנעליים. אולי זה בכלל סיד. הודיעו על
התקפלות עוד כמה דקות. בינתיים תעלו לגג, אמרו להם, תנשמו קצת
אוויר. אז הם עלו, משכו את בריח דלת הברזל החלודה ויצאו אל
הלילה שעטף את גג הבניין הגבוה מכל צדדיו. השני התיישב על הגג
המכוסה זפת, נשען עם גבו על המעקה והדליק סיגריה. הוריד את
הקסדה, מה איכפת כבר ושפשף את שערו, ענן אבק קטן התפזר באפילה.

הוא נשאר לעמוד, מוציא את המימייה, שוטף את הפנים ואת הידיים.
הרוח הקרה נשפה בו והוא עצם את העיניים ואת כפות ידיו הרטובות
הרים אליה, שתשרוק בין האצבעות. הוא עמד, ברכיו נשענות על אדן
המעקה, מקשיב לרוח, נושם אותה עמוק כאילו שותה אותה.
צרור פילח את האוויר וסירנה רחוקה. ושוב שקט.

12
מיכל מתעטשת, מושכת רצועה של נייר טואלט מגליל שעומד על השולחן
ומקנחת את האף. עוד כמה דקות צריכים לבוא להחליף אותם. האשכול
הריק מענבים יושב לו בצלחת. הוא מזכיר לה דגם של לב שהיא ראתה
פעם במוזיאון. בעצם זה היה דגם מזכוכית של העורקים והורידים של
הלב, העורקים היו צבועים כחול והורידים אדום-כהה והיה אפשר
לדמיין איך הלב נראה בפנים. למרות שהוא לא היה שם בכלל. מה
שהיה זה מין לב שקוף מאוויר שעטוף בצינורות.
השנייה מטאטאת את רצפת החמ"ל. איזה בלגן עשו פה, היא פותחת את
דלת החמ"ל והרוח מעיפה חזרה פנימה את כל מה שהיא אספה. נו,
יופי. היא לוקחת דף נייר ואוספת את הכל לפח. הדלת פתוחה, ושמי
הלילה שחורים כמו דיו. עוד כמה דקות והיא תוכל לצאת מפה. עוד
כמה דקות והיא תוכל להיכנס למקלחת החמה. עוד כמה דקות היא תוכל
להחליק מתחת לשמיכה העבה. עוד כמה דקות היא תוכל לעצום עיניים
ולישון.

11
הם ירדו ועלו חזרה, כי שלחו אותם לבדוק את הדירה, חדר חדר,
ארון ארון. עבודות רס"ר אנחנו עושים פה, אומר לו השני, קולט?
הם מזיזים לוח עץ כבד ונכנסים לעוד חדר מאובק. מהכניסה נשמעים
קולות דיבור. הבת מהדירה ממול מדברת עם עוד כמה שעומדים בפתח.
אלה דברים של המשפחה שלה. לא, לא קשור למשפחה שגרה למטה, זה לא
שלהם. זה שלי. הם באמצע הזזה של כורסא והוא אומר לו לעצור רגע.
הוא יוצא אל הכניסה, מישהו מביט בו והוא שואל אם צריך להמשיך
לחפש פה דברים, וזה אומר לו כן, כן, וממשיך לדבר עם הבת. הוא
חוזר אל החדר, מסדר את הרצועה של הנשק, ומושך בכתפיים כשהשני
שואל אותו, נו? אפשר להפסיק עם החרא הזה?
לא? איזה זין.
ככה הם עובדים בלילה הזה. הקירות צוננים ולחים אבל השטיחים
שמגולגלים רכים וחמים כשנשענים עליהם לרגע. והספות המרופדות.
השני מתיישב על אחת, שם רגליים על שולחן, יאללה, תן לנוח,
נמאס. זיעה דביקה מאבק מצטברת לו בין הצווארון לחולצה. דרך
חלון אחד פתוח הוא מביט החוצה. למטה בכניסה לבניין נשפך אור אל
תוך הרחוב הריק. הוא מוציא מימייה ושותה.

10
חמישה צלצולים ועונה הודעה של מישהו, "שלום, הגעתם לטלפון
של..." והיא כבר ניתקה. היא תנסה עוד פעם בבוקר. היא שכחה שלא
כולם ערים בשעות כאלה. מיכל מסתכלת בשעון ונוחתת על הכיסא,
מפהקת. היא פותחת את הספר ומתחילה לקרוא, מדפדפת לפרק הבא,
וקוראת גם קצת ממנו. נשמע מעניין. היא קוראת את מה שכתוב
בכריכה האחורית. בקשר מודיעים על פתיחה של ציר וחזרה של כוח
מסיור באיזה אזור.
הקמב"ץ חוזר, קרה משהו? לא, כלום. הוא מתמתח ומגרד בראש, מסתכל
בשעון. טוב, זה ייקח עוד זמן, אין מה לעשות. אתן מחליפות משמרת
עוד שעתיים, נכון? הוא מחייך, טוב, לפחות לכם יהיה זמן לישון.
אני עוד צריך להגיש את הדיווחים של כל הלילה למח"ט היום בבוקר.

מיכל באמצע עמוד שבע. איך הספר, הקמב"ץ שואל, מעניין? מיכל
עושה כן עם הראש. תקשיבי, הוא אומר, היא מרימה את הראש, אני
צריך שתתחילו לסכם לי את האירועים, בסדר? אחרת הבנות של המשמרת
הבאה לא יספיקו לסגור את הכול בזמן, אוקיי? הקמב"ץ מרים את
אשכול הענבים, קוטף את שני הענבים האחרונים ומחזיר את האשכול
הריק לצלחת. אני כבר חוזר, הוא אומר ויוצא, לועס, טורק את דלת
החמ"ל מאחוריו. או אולי זה הרוח. השנייה כבר מתחילה לפתוח
יומנים. בקשר מודיעים על ירי מרוחק, ארבעה צרורות קצרים, לא
מזהים מקור. המכשיר מחרחר לרגע ומשתתק. מיכל לוקחת חתיכת נייר,
חותכת לשניים. חתיכה אחת היא שמה בספר, על השנייה היא כותבת את
המספר שבכריכה ושמה בכיס. היא מחזירה את הספר אל המדף, קמה
ומתחילה לארגן את היומנים הפתוחים על השולחן. הטלפון מצלצל אצל
הפקידה והשנייה הולכת לענות. אולי היא תנסה מחר בבוקר.

9
הפלאפון שלו רוטט, מזמזם בשקט. הוא בכלל לא אמור להיות אתו
בשטח. הוא נעמד בפינת המדרגות, מפנה את הגב, בודק שאף אחד לא
רואה, ושולף אותו מכיס האפוד. מי זה בשעה כזאת? אור כחול מרצד
על הקירות, המספר חסוי ומישהו קורא לו מלמעלה. הצלצול מפסיק.
הוא סוגר את הפלאפון, מביט שוב, מחפש לראות אם מישהו שם לב,
ומחזיר אותו אל האפוד. מי זה יכול להיות?
קומה מעל יש עוד דירה. שתי נשים, אחת זקנה ואחת צעירה. אמא
ובת. הזקנה נראית עייפה, יושבת על הספה בסלון, נשענת על מקל,
לא אומרת מילה. דרך עפעפיים מכווצים היא לפעמים מביטה בכיוון
שלהם, שולחת מבט כואב. הבת מראה תעודות, היא סטודנטית בעיר.
הדירה השנייה מחסן. הוא ועוד אחד נכנסים לשם. ריח של אוויר
עומד, מחניק. הם מזיזים שולחנות, מורידים כיסויי ניילון
מכורסאות, פותחים ארונות, בודקים את הקירות עם הקתות של הנשק.
שלוש דירות שלמות הכניסו לפה, הוא חושב, רק בלי האנשים. נכנס
לו אבק לגרון. הוא משתנק, משתעל מהאבקה הלבנה שמתפזרת בחדר.
הוא מנסה לפתוח חלון אבל נעול. עזוב את זה, בוא נגמור עם זה
כבר ונעוף מפה, השני אומר לו. על אחד הקירות תלוי בודד צילום
ממוסגר, הזכוכית שבורה, בחור עומד לפני רקע כתום, מביט קדימה,
לבוש בחליפה שחורה. כמו התמונות שיש בחנות צילום שליד הבית
שלו. אבל זה שבצילום לא מחייך למצלמה. הוא מוריד את הצילום
מהקיר, חתיכת זכוכית מתנתקת ומתנפצת על הרצפה. צריך להראות להם
את זה, זה יכול להיות אחד שמחפשים, לא? הוא חובט את המסגרת
בפינה של ארון ומנפץ את שאר הזכוכית, שולף את הצילום וזורק
אותה הצידה. על הצד האחורי מודפס באנגלית השם של הסטודיו, שמות
בערבית כתובים באנגלית, ומספר טלפון. הוא מראה לשני, מוציא את
הפלאפון שלו. רוצה לצלצל אליהם? שניהם מחייכים.

8
בסך הכול הולך מהר הפעם, מסביר הקמב"ץ לאחת אחרת שיושבת על
כיסא ליד, עם הרגליים על כיסא אחר. עכשיו כבר יותר שקט, ורק
מדי פעם נכנסים אנשים, בודקים משהו ויוצאים. רובם כבר בחוץ,
בתוך העיר, מיטלטלים בתוך ג'יפים דרך רחובות שקטים. לפעמים זה
לוקח יותר, הוא מסביר, אבל אי אפשר לדעת. מיכל לועסת ענב.
הפנים מתוק אבל אם נושכים את הקליפה יש גם חמיצות דקה ומתכתית.
אי אפשר לדעת. על הקיר, גבוה, מעל להודעות ולפקודות, תלויות
תמונות של אנשים שרק חלק מהם היא מכירה ומכתבי פרידה של אנשים
ששרתו פה ותעודת הוקרה מהפיקוד על תרגיל שהיה כשהיא עוד היתה
בתיכון. הקמב"ץ מחפש עיתון על השולחנות, במגירות, אולי בפח.
הפלאפון שלו מצלצל והוא נכנס לחדר צדדי ומדבר בלחש. מיכל מנסה
לחשוב איפה כל האנשים האלה היום. בשעה כזאת - בטח ישנים. היא
קוטפת ענב מהאשכול. אחד אחר מתגלגל מהצלחת אל השולחן ונופל
לרצפה. היא מתכופפת להרים אותו ובפינה מאובקת היא רואה פתאום
את הכריכה של הספר, תלושה וצמודה בין רגליים של שולחן וארון.
היא קמה, דוחפת את השולחן הצידה, ורק בקושי מצליחה לשלוח יד
ולהוציא את הכריכה המקומטת. זאת עם הרגליים על הכיסא מסתכלת
עליה, לא מבינה. היא מוציאה את הספר ומראה לה את החתיכה החסרה.
של מי זה? לא יודעת, היא אומרת, ופותחת מגרות, אבל לא מוצאת
נייר דבק. היא קמה ונכנסת לחדר הקטן, שם הקמב"ץ עוד עומד, נשען
על קיר, מדבר ומחייך אל הפלאפון שלו. כשהוא רואה אותה הוא
מרצין וביד הפנויה שלו שואל, מה את רוצה?
היא לא עונה לו וניגשת לשולחן של הפקידה, שם בטוח יהיה. היא
מוציאה סליל שקוף ומספריים ויוצאת מהחדר, נזהרת בדרך לא להתנגש
בקמב"ץ שעומד במקום, מחליף משקל מרגל לרגל, ידו השמאלית תחובה
בחגורתו מאחור.
בתנועות קלות היא חותכת שלוש חתיכות ארוכות של נייר דבק, מניחה
את הכריכה הקרועה על הספר בזהירות ומדביקה אותה בדיוק על הקרע.
את הקצוות של נייר הדבק היא מעבירה על הצד הפנימי של הכריכה.
היא מרימה את הספר, מושכת קצת את הכריכה המודבקת, בודקת שלא
יקרע שוב. כשהיא פותחת את הספר המשופץ היא רואה שמישהו כתב
בעיפרון מספר של טלפון על הצד הפנימי של הכריכה שנקרעה. לא שמה
לב לזה קודם. מספר של פלאפון, בעצם, אבל בלי שם או כתובת או
כלום. רק שני קוים עבים מתחת למספר. הוא לא נראה לה מוכר, היא
פותחת את הקלסר עם מספרי הטלפון של כל הקצינים והחמ"לים
ובודקת, אבל זה לא שם. את יודעת של מי המספר הזה? היא שואלת את
השנייה אבל היא לא.
שקט עכשיו, הקמב"ץ עוד בחדר של הפקידה, בקשר מודיעים על סגירה
של איזה ציר ומישהו עולה לבדיקה. הדלת של החמ"ל נפתחת בחריקה
איטית ומבחוץ נשמע קול הרוח ששורקת. מיכל הולכת לסגור את הדלת,
ונעצרת לרגע על המפתן, מביטה החוצה אל הבסיס. רק במשרד אחד עוד
דולקים אורות ופנסים כתומים מעמודי החשמל מנסים להאיר מיליון
פינות חשוכות. מיכל חוזרת אל השולחן שלה. הספר עדיין יושב על
השולחן, הכריכה החדשה שלו פתוחה עם המספר.

7
הוא עומד בחדר בקומה שנייה. הבחור עומד לפניו, עם הגב אליו,
מסביר מראה מסביר. זה הארון, זאת המיטה. הכול נפתח, הכול נשפך
אל תוך החדר. בחדר אחר באותה קומה האישה והילדים. קומה מעל גם
בודקים. הוא חוזר אל המדרגות, מביט מחלון אל אלה שעומדים מסביב
למטה, מכתרים ומחכים לאות. הלילה לא יבוא שום אות, ממשיכים
לחפש. הוא נעמד ליד המעקה, נשען, מביט למעלה בפיר המדרגות.
מישהו אחר מביט בו חזרה ומסמן-שואל, הכול בסדר? בסדר, הוא עונה
בתנועה של יד, ומה אתך? זה מלמעלה עוצם עיניים ומחייך. הוא
עולה במדרגות וצעדיו מהירים, כמו שהוא עולה אצלו בבית כשהוא
בבית וממהר כבר להוריד את המדים ולהתקלח.

6
על השולחן שלה נשאר אשכול אחד שלם. בכל העיר, אומרים, מבצע
גדול. היא מביטה במפה הגדולה שעל הקיר. הקמב"ץ מסביר, שכונה
שלמה כבר לא תישן הלילה. מיכל מתיישבת על הכיסא. בתוך מדף צר
בשולחן שוכב לו דחוק ספר שמישהו השאיר. "מר מאני" עם כריכה
קדמית קרועה שמסתובב פה כבר חודשים. כנראה הלילה הוא ישן פה.
מיכל מעבירה ציפורן על שדרת הספר. לרגע הרעש נחלש בתוך החדר
העמוס. כולם מפנים אליה את הגב, עסוקים, ורק היא מטיילת בין
ה-"מ" ל-"י" וחזרה.
בקשר מודיעים על בינגו. כמה ראשים מורמים, הקמב"ץ מחייך. אח"כ
חוזרים חזרה. מיכל מקרבת אליה את צלחת הענבים. חלק התבקעו
והקליפה שלהם נקרעה והם שוכבים בנוזל סגלגל בצלחת. או אולי זה
מהמים של השטיפה. בקשר מודיעים על ירי מרוחק, לא מזהים מאיפה.
עזבו, אומר הקמב"ץ, זה לא באזור, זה קורה, זה בטח לא קשור. לך
תדע למה דברים כאלה קורים בדיוק עכשיו.

5
מולו עומד בחור, לא מגולח ולא צעיר. הוא לבוש במכנסי פיג'מה
ומעיל, גרביים לבנות וכפכפי פלסטיק ישנים, אדם שקם לפתוח את
דלת הבניין שלו אחרי חצות. מישהו אחר מדבר עם הבחור. הוא עוקף
אותם, עולה בזהירות במדרגות, מכוון את מבטו ואת קנה הנשק אל כל
הפינות הנסתרות שמעליו. שני ראשים של ילדים מציצים מעמודי
המעקה ומביטים בו, שער פרוע משינה. משהו בו נרגע, משהו מתאכזב.
כבר לא יקרה פה כלום, הוא חושב, ומיטיב אחיזתו בנשק.
הוא שומע צעדים יורדים מעליו, והוא עולה עוד כמה מדרגות. אישה
בחלוק שחור מביטה בו במבט פיכח, ידיה מונחות על כתפי הילדים.
מישהו קורא לו מלמטה. הוא נשאר עומד בקומת הביניים בין גרמי
המדרגות, מביט בצד אחד באפלולית חדר הכניסה ובצד השני במדרגות
העולות אל האישה והילדים.

4
מיכל יוצאת מהשירותים של הבנות ודלת הברזל הכבדה נטרקת במהירות
אחריה. בשבילי הבטון הצרים של המגורים, בין ערוגות נבולות של
שתילי פרחים ונענע, הולכות כמה בנות, חלקן לבושות במדים, חלקן
על אזרחי. מתוך דלתות פתוחות של חדרים יוצא אור ומוזיקה שקטה
ודיבורים. מיכל הולכת ביניהן אל שער הגדר המכוסה ברזנט ירוק.
רוח מצליפה בפינה קרועה של בד שמתופף בקצב. מיכל מסתכלת בשעון,
12:31, ופותחת את השער בחריקה.

3
הוא רץ קליל והרוח על הפנים שלו. מגיע אל המקום שבו הוא צריך
להיות, נעצר ליד קיר הבית. מישהו מסמן לו להמשיך. מפה, מקום
גבוה יותר מאיפה שהיה קודם, הוא תופס לחצי שנייה מבט על העיר
שנפרסת מולו באפלת הלילה. גם במרחק, על גבעות רחוקות, נטועים
להם בתים. בחלקם דולק האור בחלונות, בחלקם חושך. שניים נעמדים
בכניסה לבית, והוא אחריהם. שוב הוא מביט למעלה, לרגע חושב שהוא
רואה מישהו בחלון גבוה מסתכל חזרה. הוא נצמד לקיר הבניין,
כורע, נבלע בצל, והמבט שלו גולש לאט במעלה הרחוב. קול של
מכונית רחוקה וסינוני לחישות מהירות. השקט נמתח בינם. הוא
ממצמץ ומסתכל לשמים אבל לא מצליח לראות שום כוכב.
עוד מעט נכנסים פנימה. הסריקות מסביב הסתיימו, כנראה שבטוח.
הוא נזכר עכשיו בלילה כזה לפני כמה חודשים. הם רדפו אחרי ברחן,
דרך סמטאות של שכונה די דומה לזאת בעיר אחרת. הקול היחיד ששמע
אז היתה הנשימה הכבדה שלו, רץ בין בתים, ליד עצים וגרוטאות,
קופץ מעל חומות נמוכות, והמבט שלו תמיד קדימה, תמיד רואה. הוא
רצה לחשוב שהוא כמו זאב, כמו עיט שמתביית על הצייד שלו, כמו
טורף רעב ונחוש, אבל בעצם הוא הרגיש סתם כמו ילד שרץ לו בשכונה
באמצע משחק בחופש.
מישהו קורא לו לבוא. הוא נעמד, מותח את הרגליים, ומתקדם
במהירות פנימה. קנה של אחד הרובים נוקש בשער הברזל וצלצול
מתכתי חד קורע לרגע את השקט.

2
מישהו הביא ענבים לחמ"ל. אשכולות גדולים וסגולים נחים על צלחות
בצבע תכלת. הקמב"ץ תופס אחד, קורע ממנו חלק וממשיך לדבר
בטלפון. הקשר מטרטר, צורם. מיכל יושבת ליד השולחן ומשלימה
שורות ביומן האירועים, מדברת בטלפון, עונה בקשר. היא מרימה מבט
רק מדי פעם. אנשים באים והולכים. יש פעילות הערב, והרבה רעש
בחדרים מסביב. היא קוטפת ענב ואוכלת, מסתכלת בשעון, וממשיכה
לכתוב.

1
במצב של חצי-חלום, הוא עושה את התפקיד שלו. עומד בחושך מול
בניין בתוך חצר קטנה סבוכה מענפים של גפן. במרחק כמה צעדים
עומד אחר, הוא רואה אותו רק לפי זגוגיות המשקפיים המשתקפות
אליו בחשכה. קצת לפני חצות ומתחיל להתקרר בחוץ. הוא מביט למעלה
מהחצר אל הבניין: שלוש קומות ואור בוקע מגרם המדרגות הפנימי
ומכמה חלונות. הם עושים רעש כשהם זזים, אבל הבניין עומד בשקט,
מתעלם מהם כמו ילד שעוצם את העיניים כשהוא לא רוצה לראות ולא
רוצה לדעת. זגוגיות המשקפיים מתקרבות אליו. הן לוחשות לו לצאת
מהחצר, להיכנס מהצד השני, צריכים אותו שם. הוא זז כמו צל אל
הפינה של החצר, ליד חומה מבטון ולבנים, ומטפס. לא רואה את
הידיים, גם לא את הרגלים, לא שומע. כמו חצי-חלום.
כשהוא כבר על החומה, מוכן לקפוץ, הוא מביט מסביבו. הכביש הצר
מואר בעיגולים חיוורים ממנורות רחוב. עיניים מביטות בו מפינות
חשוכות ברחוב השחור-לבן. יד אחת מושטת לו מהצד השני של החומה.
הוא תופס אותה, ויד שניה על הנשק. רגע לפני שהוא קופץ הוא עוצם
עיניים ונושם נשימה עמוקה של שקט וקרירות.