[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עינת צוברי
/
אבק נעורים

Every step you take
Every move you make
I will be watching you

היא מתרוממת על קצות האצבעות מותחת את צווארה, חוזרת על כל
הברה והברה, מטעימה כל דגש, נושמת נושפת. זהו השיר שהיא בחרה
להציג.
"כל צעד שתלך, כל תנועה שתעשה, אני אצפה בך" כמו אלילה מלמעלה.
היא התפללה שכשהיא תצעד לקדמת הבמה מול הבוחנים זה מה שהם
יחושו, דרך הקול שלה. כאילו כוח עילאי אכן שומר עליהם, שהם
יחושו את נוכחותה כמו שחשים נוכחות של אלה השוכנת במרומי
האולימפוס, מעל עמודי השיש הבוהקים בצבע שנהב, מעל כל התכלת של
השמיים, הלבן והורוד של העננים. שהם יחושו בהתרוממות הרוח,
שהקול שלה, שלה דווקא, ינסוך בהם.
הקול שלי, שלי דווקא.
זוהי תכלית ומהות הכל של הילדה הקטנה והאגוצנטרית הזו שהיא
אני. למדתי להבין שאמרו לי "לא" אחרי שבקשתי בובה יפה ולאימא
או לאבא לא הייתה אפשרות, אחרי "לא" אחד, בלי נדנודים
התחננויות או התחנחנויות, בלי הפצרות מיותרות שהן מנת חלקם של
הורים לילדים בני גילי. אולם דבר אחד עדיין לא יכולתי לקבל. גם
היום לאחר שמונה עשרה שנה.
לא יכולתי עדיין לקבל "לא" כתשובה.

אני זוכרת שהיינו בשביעית, הגענו באחד מהימים האחרונים של
הלימודים לבית הספר, שכבר היה שקט מהמולת תלמידים. האוויר היה
מלא בריחם של טפסי הבחינות, האנשים הפיצו ניחוחות של לחץ, מי
יותר ומי פחות. השקט לא היה שקט טבעי שכן אנחנו, בני שבע עשרה
- שמונה עשרה מלאים הורמונים דרכנו להכריז בקול ענות גבורה על
בואנו. עוד לפני שאנחנו מגיעים למקום, אתה יכול לשמוע אותנו.
הדי צחוק שמתפוצצים באוויר, הקנטות וצעקות הם החצוצרות
המודיעים שעוד מעט, עוד רגע קט, ירום הודם בני הטיפש עשרה
יגיעו למתחם שאתה נמצא בו, אלו שכל העולם פרוש תחת רגליהם,
שלאחר שתביט בהם, ולו לשבריר שנייה, יתחמץ לבבך בתחושת קנאה
והחמצה, שכן מה שיש לנו כבר לא יהיה לך. האפשרויות שפתוחות
בפנינו, הנעורים שאתם הקשישים כל כך מקדשים כאילו הייתה זו
מתנת אלוה נצחית, החיות שזורמת בעורקינו, כל מה שאתה חלמת
להשיג ולא השגת היינו בר השגה עבורנו, ולכן בדמיונך נצטייר
בפניך כולנו כבעלי כל קניין טוב שאתה רצית לנכס לך במהלך חייך,
עבורך כל אחד מאתנו הוא מנהל העסקים שרצית להיות, הטייס שחלמת
להיות, המוזיקאי הנערץ, התלמיד המצטיין, המהנדס המוכשר,
הרקדנית המפורסמת, וכו' וכו'.
השמיניסטים כבר לא נראו בשטח. רק אנחנו השביעיסטים נהגנו לפקוד
את בית הספר לימי השלמות מרוכזים.
ובכן, נחזור לאותו בוקר שהתחלתי לדבר עליו. באותו בוקר של חודש
יוני השמש עדיין לא הספיקה להטיל חיתה על הבריות. אנחנו הגענו.
הבמה שניצבה במרכז רחבת בית הספר הייתה מכוסה כולה בשאריות
תפאורה ממסיבת הסיום שהתחוללה ליל אמש. עברנו סמוך לה במן יראת
כבוד. האם גם בנו הזמן יכול לתעתע כך? האם ייתכן שרק עוד שנה,
עוד שלוש מאות שישים וחמישה ימים לא כולל שבתות, חופשות,
הברזות, טיול שנתי וימיי מחלה נהיה אנחנו, גם אנחנו? בבוקר הזה
שאחרי מסיבת הסיום?
התחלנו לנקות את הבמה. המחנך שלנו שהיה בסביבה ומן הסתם ראה
כבר הרבה שביעיסטים הופכים לשמיניסטים הסתכל עלינו ואמר, אפילו
בלי להקדיש לכך תשומת לב יתירה, "גם אתם תגיעו לזה עוד מעט"
התבוננו בו לא מאמינים שהמחר יכול להפך להיום, אלמלא חזינו בכך
בכל יום, כיצד יום אחד הופך לאתמול. המבחן של מחר שעורר את
ההיסטריה של היום הופך להיות רק עוד אחד מהפרטים שיעשו את
ההיסטוריה של אתמול. אלמלא על בשרינו חזינו זאת מידי יום במשך
שמונה עשרה שנה היינו בוודאי מחזיקים את המחנך שלנו לבדאי.

ואכן היום הזה הגיע.
אולם לפני שהגענו ליום או יותר נכון לערב מסיבת הסיום המיוחל.
קרו מספר אירועים שראוי לתת עליהם את הדעת. שכן אירועים אלו הם
שעושים את הזמן למשהו יותר מסתם מושג פיזיקלי.

"אלה, את לא מתכוונת ללכת אליו!"
אלה התרכזה רק בקובץ הדפים שמולה. היא העמידה פנים שהיא קוראת
אולם למעשה רק בהתה בהם ודאגה שאישוני יפגשו את הכתוב בדפים
כדיי שתראה כאילו היא כולה שקועה בחומר הכתוב.
"אלה תפסיקי לקרוא ותסתכלי אליי, את לא יכולה ללכת אליו לבקש
שייתן לך את התפקיד הזה".
היא המשיכה להעמיד פנים שהיא קוראת.
"את פשוט לא יכולה, לא יכולה, אני לא אתן לך לעשות את זה".
עכשיו אלה הרימה את ראשה מן הדפים התבוננה היטב בדמות שמולה
ואמרה "עכשיו אמרת דבר שהוא לא נכון".
"מה?"
"לא נכון מבחינה לוגית או תחבירית".
"מה זאת אומרת?"
"אין כזה דבר לא יכולה, אם אני לא נכה או אסורה בשלשלאות של
ברזל אז אני יכולה ללכת, אם אני לא אילמת הווי אומר שאני יכולה
לדבר מכאן מסקנה פשוטה שאני כן יכולה ללכת ולדבר אתו בנוגע
לתפקיד שלי במסיבת הסיום, הנה סיימתי את טיעוניי נימקת פרטתי
והסברתי.
שתיקה.
"אלא אם כן את חושבת שלא כדאי לי ללכת אליו, כלומר שיש דבר
שאני לא יודעת ושאת כן יודעת, שיגרום לכל הפעולות שפרטתי להיות
חסרות ערך".
שתיהן מתבוננות אחת בשנייה, אלה בשערה המתולתל האסוף, ליאל עם
שער מסופר בתספורת קארה חלקה ומסודרת צבועה באפרוחיות
בלונדינית.
"יופי, אם אין משהו שאני צריכה לדעת אז אני הולכת אליו בהפסקה
הבאה."
צלצול, שיעור שנמתח ועובר בעצלתיים, אם אני אנסה להתרכז הוא
יעבור מהר, אבל זה שיעור מתמטיקה. שיעוריי מתמטיקה אף פעם לא
יכולים לעבור מהר, אלא אם כן אני ממש לא מבינה את החומר ואז
אני לחוצה ואז שהשיעור ממש עובר מהר כי אני צריכה להספיק לגרום
למורה להסביר כמה שיותר תרגילים שלא הצלחתי לפתור, ואם לא
הצלחתי לפתור אותם אז הם בוודאי יופיעו במבחן, אני גם צריכה
לעשות את זה בצורה שאף אחד מהתלמידים האחרים לא יקפוץ עליי
שאני הופכת את השיעור הזה לשיעור פרטי כי גם להם יש תרגילים
שהם לא מבינים ואני הריי לא יכולה להשתלט על כל מהלך השיעור.
אני כן, אני רק צריכה שאף אחד לא ירגיש בזה.
כלומר להיות ממש שקטה ולקוות שכל שאר חבריי לכיתה הם גאונים
שהצליחו לפתור את כל התרגילים בבית ולכן הם בחרו לישון עוד שעה
ולא להגיע לכיתה או להעתיק ללמוד למקצוע אחר שהוא יותר דחוף.
אולם זה לא שיעור כזה. זה שיעור מתמטיקה רגיל ולכן גם לא
מעניין יותר מידיי.
אם זה היה שיעור היסטוריה זה היה משהו אחר. שיעורי היסטוריה
אני אוהבת. וכדי להעביר את הזמן ניסיתי לעבור על החומר של
שיעור היסטוריה הבא.
"אלה, תפסיקי כבר לשחק עם התלתלים שלך, זה מוציא אותי מדעתי"
ואז הוא שוב מסתכל לכיוון הטור השמאלי ביותר שמול הדלת לעבר
השולחן האמצעי, שם אני יושבת לא ליד הקיר אלא ליד המעבר והוא
מוסיף בחיוך:
"אני כבר קרח ותראי איזה שיער ארוך ויפה לך יש".
כך אומר המורה שלי להיסטוריה בשעה שאני בוהה בשיעורים שלו
ומסלסלת את תלתלי על האצבע כדיי לגרום לזמן לעבור.
"אדם, אתה יודע מה ההבדל בינך לבין אלה?" שואל המורה ומבלי
להמתין לתשובתו של אדם עונה,
"אלה לא מדברת אבל עושה הרבה ואתה רק מדבר".
כך אמר המורה שלי להיסטוריה לאדם, שהתחיל להסביר לו כמה אימא
שלו פוחדת שהוא יכניס מישהי להריון, למרות שאני בטוחה שאדם
עושה יותר ממני שכן מעללי בתחום זה מסתכמים במילה אחת בת הברה
אחת "כלום".
הבריטים כינסו ועדה בשם ועדת...
"פיל המורה"
"לא, אלה, לא סקס אפיל".
"המורה, אמרתי פיל" אני מתעקשת.
"אלה, ועדת פיל הייתה אחרי מלחמת העולם הראשונה בה חלקו את
הארץ ונחתם הסכם סייקס פיקו. אנחנו כאן מדברים עשר שנים לאחר
כניסת הבריטים לארץ."
שהגעתי לתיכון המורים שלי להיסטוריה חשבו שאני מי יודע מה
חכמה. אולם אני למעשה רק זכרתי קצת שמות מדפדופים בספרי
היסטוריה ישנים שהמורה שלנו בחטיבה הייתה מתעקשת שנסכם מהם. לא
הייתה עוד היסטוריה היינו רק סך הכל בני 16 ולא היה כל כך הרבה
חומר שיכולת לזרוק שמות ופרטים מתוכו בשיעור ולטעות.
וגם אם טועים אז מה?
את שיעוריי היסטוריה אני לא שוכחת, גם לא את המורה שלי. קראו
לו...
צלצול.
"אלה..."
"אח"כ, ליאל" ונעלמתי בתוך התלמידים שירדו לכיוון החצר.
ידעתי שהבמאי אמור להיות היום - יום שני, בבית הספר. ירדתי
לכיוון מתחם המשרדים דפקתי על דלתות עד שלבסוף נודע לי שהבמאי
נמצא עכשיו באולם.
נכנסתי לאולם שם ישב לו איש אחד ועוד שניי אנשים אחד מהם מוכר
לי היטב - המורה שלנו לדרמה, אחד מהם בוודאי הבמאי. עשיתי את
עצמי כאילו לא הבחנתי באיש המוכר. וניגשתי ישר לבמאי.
שלום אמרתי קצרות.
שלום גם לך אמר ולא הביט בי.
אתה הבמאי נכון?
זו לא השאלה הנכונה.
התבלבלתי, שלחתי מבט לאיש המוכר שלי אבל הוא היה עסוק עם האיש
לא מוכר אחר. הבמאי ישב ליד שולחן והיה עסוק בניירת הוא היה
לבוש בחולצה שחורה וג'ינס שחור היה לו שיער בהיר, ואלמלא לא
הייתי יודעת שזהו הבמאי הייתי חושבת שהוא אחד מבוגרי בית הספר
שסיים בשנה שעברה. הוא נראה טוב. רוצה לומר, הוא לא נראה כלל
בגילו שלו.
הוא לא הסיר את עיניו מן הניירות.
הוא לא עסוק אלה הוא רק עושה את עצמו עסוק בדיוק כמוך.
"אז מהי השאלה הנכונה?"
"השאלה הנכונה היא מי את" אמר ועדיין לא הביט בי.
" אני אלה, באתי כדיי לבקש... כדי לשאול מתי יש אודישנים"
"אני מוכנה להבחן אפילו עכשיו אם יש לך זמן" הוספתי בלחש.
"אלה" הוא פנה אלי וסוף סוף הביט בי.
"איזה תפקיד את רוצה?"
שאלה קשה היות וככל שאני יודעת עדיין אין מחזה.
"את התפקיד הראשי כמובן" עניתי.
"טוב".
"טוב התפקיד הראשי שלך".
"מה זאת אומרת, אני רוצה להבחן כדי לקבל אותו"
"את תבחני"
"זאת אומרת שהוא עדיין לא שלי"
"אולי כן ואולי לא".
"ובכל זאת?"
"אם את רוצה את התפקיד הראשי כנראה שאת יודעת מה את רוצה.
ולכן את גם תקבלי אותו. ועכשיו", הוא רכן מולי ולחש, "אני מאוד
עסוק".
זה היה רמז עבורי.

"שמעת? התפקיד הראשי שלי!"
במשך כל היום מילאתי פי מים לא עלו לליאל הפצרותיה ותחינותיה.
לא הסכמתי לגלות דבר וחצי דבר מאותה שיחה עם הבמאי שאלמלא
הייתי מעורבת בה אישית הייתי מגדירה אותה כדבר לא מתקבל על
הדעת.
רק לאיש המוכר שלי שהיה שם - המורה שלי לדרמה רצתי כאחוזת
תזזית בסוף היום לאחר שכל בית הספר התרוקן. כל כך אחוזת תזזית.
אינני יודעת אם המילה אחוזת תזזית מתארת בתוכה את אותה ציפייה
שהייתה בי מאז אותה שיחה לגשת אליו, לעמוד מולו כמו ילדה קטנה
בשמלה חדשה ולומר לו "תראה אותי, כמה שאני גדולה, כמה שאני
מוצלחת אני הפלא השמיני".
הוא היטיב לקלוט אותי במבטו ואמר "יהיו אודישנים".
מה זאת אומרת ליאור? אתה היית שם שמעת מה הוא אמר!
נכון אלה, מה הוא אמר?
שאם אני רוצה את התפקיד הראשי כנראה שמגיע לי התפקיד הראשי
ולכן אני אקבל אותו.
לא, כאן הטעות שלך. הוא אמר "אם את רוצה את התפקיד הראשי כנראה
שאת יודעת מה את רוצה ו... אם את יודעת מה את רוצה כנראה
שתקבלי מה שאת רוצה."
הוא לא אמר את זה כך.
אבל זה מה שהולך להיות. חשבת שמקבלים משהו על מגש של כסף? את
תעברי אודישנים כמו כולם.
יופי, אפילו עוד יותר טוב. כך יהיה ברור לכולם שאני זו שמגיע
לה התפקיד הראשי.
הוא חייך אליי את אחד מאותם החיוכים המסתוריים שלו. חיוך קטן
שחושף שניי גומות חן. גורם לעיניו הכחולות קצת להתכווץ. הלחיים
שלו כוסו כבר זיפי זקן.
רציתי להעביר יד רק מגע יד אחד ויחיד ולהגיד לו שאני אוהבת
אותו עם זקן, בצורה הזו המאוד מסוימת ושישתמע ממנה בין רעד של
מיתר ומיתר שאכוון במיוחד שאני אוהבת אותו בכלל עם או בלי זקן.

ממתי אתה מגדל זקן?
הוא חיכך יד בסנטרו ואמר, כן אני צריך להתגלח.
אל... אמרתי במן נשימה עצורה.
אה... אבל זה עוקץ.
אז מה, אמרתי בלחש.
אתה יודע כבר מה המחזה.
כן פחות או יותר.
נו על מה הוא הולך להיות?
את גם תדעי.
אבל אני רוצה לדעת עכשיו.
בכל מקרה לא נראה לי שתרצי כל כך להיות הדמות הראשית.
למה?
אלה, תאמיני לי חבל. אני אומר לך, אל תבחני לתפקיד הזה, כדאי
לך להבחן לתפקיד המשני, זה תפקיד שתפור עלייך, את תרצי אותו כל
כך אבל אז הוא יהיה תפוס. ותאמיני לי שלא יוותרו לך הפעם.
מה זאת אומרת "הפעם"? ממתי מוותרים לי ועושים לי טובה?
הוא לא ענה.
ליאור...
את זוכרת מה קרה בטקס יום הזיכרון?
מה ששרתי מצוין את התקווה וכל הקהל פשוט רצה לבכות ברור שאני
זוכרת.
אני מתכוון שלא רצית לשיר את "הילדים של חורף שנת 73'"
נו כן.
וסתם התעקשת על זה שנכניס שיר אחר במקום השיר הזה אם לא את לא
תשתתפי בטקס
זה לא היה כך!
זה כן... טוב לא משנה.
לא, זה כן משנה. אני לא הסכמתי לשיר את השיר הזה בגלל שכל שנה
שרים אותו שזו לדעתי סיבה מספיק טובה כדיי לפחות שנה אחת לא
לשיר אותו זה כבר לא טקס יום הזיכרון זה כבר הטקס ששרים בו את
השיר ילדיי חורף 73' אבל עזוב את העובדה הזו... זה שיר שלפי
דעתי מראה בדיוק למה הפסדנו ולמה נמשיך להפסיד במלחמה כי
הילדים המפגרים האלו, שרוצים בעצם לומר שאלו אנחנו אתה ואני
בין היתר מחכים שיעשו להם טובה ויקיימו הבטחות, כי הבטיחו להם
והבטחות צריך לקיים הם מחכים שאלו שהבטיחו יעשו משהו והם יישבו
אפילו אם הם יישבו בחוסר אונים.
טוב, אלה זו לא הנקודה.
זו כן הנקודה, אני לא אשיר כל שיר שיגידו לי לשיר.
אבל רצית שאנחנו נוציא את השיר ואם לא אלה לא תשתתף
לא נכון.
ככה לפחות את הצגת את זה.
זה לא נכון! אני הצעתי שבכלל לא נשיר את זה. ולא התניתי את
הבחירה של הבמאי בהשתתפותי בטקס
זה לא היה נראה ככה, אלא אם זה היה נראה ככה לא הייתם מוציאים
את השיר בסופו של דבר.
לא הוצאנו בסופו של דבר.
נכון, אבל שרנו רק בית אחד ופזמון שזה כבר הישג. חוץ מזה, תודו
שחשבתם ברצינות על מה שאמרתי.
אני תמיד חושב על מה שאת אומרת ברצינות...
רעד קל עובר בי.
אבל את צריכה להבין שזה לא תמיד יהיה כך, בלהקה צבאית...אם
תעשי להם את הפוזות של הכוכבת הם יעיפו אותך מהר... חזרתי
אחריו מנענעת את ראשי מצד לצד כן, כן אני יודעת.
אם כבר מדברים על להקה צבאית קיבלת כבר זימונים למבחנים?
לא.
את תקבלי עוד יום יומיים.
איך אתה יודע?
אני מכיר את אחד מהבוחנים ו...
ו... מה?
מצד אחד חשתי כעת כמו בת טיפוחיו של ליאור, ילדת שעשועים שלו
שהוא דואג לה באופן אישי. הבמאי הנערץ והשחקנית המחוננת
המחוזרת. פעם אמרתי לו שכשאעלה לקבל את האוסקר אזכיר את שמו
כדיי שלא יגיד שאני כפוית טובה...
מצד שני, אני הריי לא זקוקה לאף אחד שישתדל למעני אצל בוחן זה
או אחר, אני יכולה לבד טוב מאוד בעצמי, ואיזה ערך יש לכך אם
אני מקבלת את מה שאני רוצה בזכות מישהו אחר, כלומר בחסד?
ליאור המשיך "והוא אמר שהוא יעיף מבט, וראה את שמך ברשימה של
השלב השני, אני מציע לך להכין קטע כבר עכשיו, בגלל זה אני חושב
שכדאי שתבחני לתפקיד המשני את תצטרכי להכין קטע טוב עבור
הבחינה הזו".
ליאור, קטעתי אותו, אני לא זקוקה למהלכים אצל שום בוחן או
מלהק
אני יודע, רק שאלתי. לא אמרתי עלייך מילה, באמת, אני יודע כמה
זה חשוב לך להצליח בזכות עצמך
אז אין צורך שתשאל עלי... תודה אבל... אני מסתדרת.
את גם תצליחי בזכות עצמך, רק בהתחלה תשכחי מזה שאת כוכבת,
אוקיי.
הוא ראה כיצד אני מחמיצה פנים.
שנינו יודעים שאת כוכבת וזה מה שחשוב בסדר? אמרו לי פעם שבכל
דבר סמוי מן העין יש ברכה. תראי להם בינתיים רק את הזכוכיות,
החרוזים כי את יודעת מה קורה שמראים לילד יהלום אמיתי?
מה?
הוא מתייחס לזה כמו אל חרוז הוא מסוגל פשוט לבלוע אותו או
לזרוק אותו לפח.
רק סבלנות אלה סבלנות... אל תצעקי את כל מה שיש לך להגיד.
תאמיני במה שיש לך להגיד ואם זה אמיתי אפילו אם תלחשי את זה הם
יקשיבו לך.
זה העיניים המבריקות שלו, או אולי הגומות או שזה כל מה שהוא
אמר עכשיו, זה רק נראה לי או ש...
לכולן אתה דואג ככה?
למה את שואלת, את רוצה לשמוע שאני דואג רק לך?
כן אבל לא מהסיבות שאתה חושב.
את כבר יודעת מה אני חושב? או שאולי תגידי לי מאלו סיבות?
רגע כזה... לא היה לי עוד עם ליאור. בית הספר התרוקן לחלוטין,
ושמש יוני כבר החלה לשקוע ולהפך לצללים. הזמן חלף והכל נעשה
יותר ויותר צפוף, הפלאפון שלו צלצל הוא חייך, התבונן שוב במספר
וחייך ושכח שאני שם. עד למסיבת הסיום לא יצא לי ולליאור לדבר
כפי שדברנו עכשיו. למעשה זו הייתה הפעם האחרונה שדיברתי אתו.
מלבד הפעם הזו שהתקשרתי אליו ואמרתי לו שהגעתי לשלב הסופי של
מיוניי הלהקות הצבאיות.
את אותו הרגע תהומות השכחה לא יכלו לבלוע, ולפיכך גם אותם
אירועים שבאו אחריו, למרות שלא היו קשורים אליו במישרין נצבעו
באותו גוון עמיד בפני נשיה.
כולנו היינו עסוקים באותה התקופה, שרדנו מבגרות לבגרות. לא
העזנו לחשוב על היום שאחרי הבגרות האחרונה, זה נראה גדול
מידיי, מפחיד מידיי בלתי אפשרי לעיכול, להעביר את כל שמונת
הבגרויות האלו במחשבה אחת, בנשימה אחת. אני זוכרת ניצוצות
מאותו תקופה, תמונות שלי יושבת ונאבקת עם עשרות מילים, משפטים
ותאריכים לבד או יחד עם חברה. מחכים להיות אחרי כל זה, ונאבקים
על כל שנייה מול מגבלות הזיכרון והשקידה האנושיים. מנסים ללמוד
בכל מקום, בכל דקה, בכל תנוחה אפשרית. לא להכנע לעצלות, לא
לחלום על הבוקר שאחרי. רק ללמוד, רק ללמוד, לא להכנע. כמה
היינו רוצים לשכב באברים שמוטים על הספה ולהתבטל. להנות רק
מכמה שניות שבהן כאילו אין שום דבר שצריך לעשות. להרפות את תאי
הזיכרון ולתת לכל לחלוף מבלי שיהיה צורך לשנן, לתקן, להשלים,
לשייף, לחזור, לבדוק, להבחן.
בין כל אלו הייתה גם מסיבת הסיום.
גם כאן היה דרוש מאבק לא קטן.
שום דבר לא ניתן על מגש של כסף.
עשרים אנשים בקירוב המתינו במסדרון, מחוץ לכיתת האודישנים.
אחדים מפטפטים אחדים משננים בפעם האחרונה את הטקסט שבחרו.
ליאל ישבה לידי, מזמזמת משהו בראשי על איזה בחור חדש שהיא
יוצאת איתו. אני תהיתי מה הולך להיות המחזה, ומה טומן בחובו
התפקיד הראשי שליאור ניסה להניא אותי ממנו.
ליאל קטעה את חוט הרהורי "אז קבלת גם זימונים למחר?"
"מה?"
"זימונים..."
זימונים לאן?"
"למבחנים של הצבא, את ממש לא מקשיבה לי, אני כבר שעה מדברת אתך
על זה".
"לא נכון, דברת על הבחור הזה שאת יוצאת איתו" אמרתי מיתממת.
"זה היה לפני שעות! ואז נימת קולה התרככה, ממה את מוטרדת?
כלום, אני חושבת על מה שליאור אמר, בקשר לתפקיד...
ומה את חושבת לעשות?
אני ממש לא יודעת.
אלה! קראה הבחורה שיצאה מהאודישן.
כנראה שזה לא משנה כבר מה אני חושבת, אני נכנסת.
עשיתי מול הבוחן שהיה, בעצם, אותו במאי שדיברתי איתו את
המונולוג המפורסם של המלט. בחרתי דווקא בו כי השאלה "להיות או
לא להיות?" העסיקה אותי באותה תקופה. אולי זה יומרני מידיי,
אבל הייתי באווירה שייקספירית באותם ימים.
המבחן היה... נחמד, הייתי כל כך עייפה שאפילו לא הייתה בי מנת
התרגשות מינימלית כדיי להמריץ את הדם שלי ואותי למעט התרגשות.
איך היה אלה?
נחמד למדיי עניתי כבר בעייפות מוחלטת.
אלה, ליאור עבר כאן הוא שאל איזה קטע בחרת.
ומה...
לפני שהספקתי להוציא את המילה השנייה במשפט, ליאור הופיע.
היי, איך היה להיות או לא להיות?
פילוסופי כתמיד עניתי
אז החלטת להבחן לתפקיד הראשי?
כן, למעשה לא ממש החלטתי, פשוט עשיתי את זה בלי להקדיש יותר
מידיי מחשבה למה שליאור אמר.
אולי תגלה לי כבר על מה המחזה.
את תדעי מחר.
אז מחר?
כן, אני מקווה שתוכלי לישון בלילה אמר בהקנטה.
כמו תינוקת תאמין לי.
" ישנתי כמו תינוקת" דיווחתי לו למחרת שחילק לכל המשתתפים את
המחזה הכתוב.
הוא עמד מולנו, קבוצה של נערים ונערות בנות שמונה עשרה וחצי,
בחור שהיה מבוגר מאתנו בשלוש שנים. שפת גוף שהייתה מדהימה
מידיי מכדי שתירכש ע"י חזרות ושיעורי משחק.
אוקי אז המחזה שלנו... כלומר שלכם כי אני את טקס הסיום שלי
עברתי מזמן.
מוזר לראות אותו מסיים שמינית עם אימא שמוחה דמעה שהוא עולה
לבמה לקבל תעודת סיום, עם אבא שמנסה להסתיר דמעה. אחים אחיות
חברים תלמיד בכיתה, לוחץ יד למורה.
ליאור, זה, עם השמש בעיניים.
נסינו שזה יהיה קצת אקטואלי לאירועים האחרונים, חשבנו שבכל זאת
עם כל השמחה אי אפשר להתעלם...
מהיציע והירכתים נשמעו אנחות.
אבל זה עדיין מחזה שלכם לכן שום דבר לא סגור... אנחנו נפתח את
זה לשינויים, לא דרסטיים מידי בימים הראשונים.
משבוע הבא כל הטקסטים מחייבים את כל המשתתפים.
אבל שבוע הבא יש שתי מתכונות העירה מישהי.
ועוד שלושה חודשים יש לך טקס סיום... אני יודע שזה לא נשמע
הרבה אבל זה עובר בצ'יק תאמיני לי.
אז נתחיל, אמר ליאור והחל לגולל בפנינו את עלילת המחזה. יש לנו
את ענבל שהיא למעשה תלמידת שמינית כמוכן בנות, היא מתאהבת
באיזה בחור שמו בישראל הוא ירון, שבמקרה הוא חייל, כמו שאתם
עוד מעט תהיו, יש לבחור שלנו נטיות פצפיסטיות חזקות אולם הוא
לוחם ביחידה מובחרת, הוא מבקש ממנה ערב אחד שלא תתגייס לצבא,
שתלך לתרום באיזה קיבוץ או בית חולים. זו למעשה הצוואה שלו
היות ולמחרת הוא נהרג בפיגוע. מסתבר, שהוא איחר לבסיס. החברים
שלו יצאו למבצע בלעדיו. הם עלו על מארב, כולם נהרגו מלבד החייל
שהחליף אותו ומירון שרצה להכניס גיוון למחזה ובחר למות בפיגוע
ולא במארב.
כולם בסופו של דבר מתים, אמר מישהו בלחישה רועמת.
ליאור התעלם והמשיך נחזור לבחורה שלנו, ענבל. שני החברים הכי
טובים שלה, מנסים להוציא לה את הג'וקים מהראש ומנסים לשכנע
אותה להבחן לתפקיד עורפי יוקרתי שהם עושים. שני החבר'ה האלו
ממזרים לא קטנים, לא רוצים להתגייס לקרבי, לא בראש שלהם, תנו
להם מחשבים כל היום והם מרוצים. לא משנה להם אם הם על מדים
וכו' מה לעשות והם לא נתברכו בבעיה רפואית שתוריד להם פרופיל
כפי שהיו רוצים והם מנסים לשכנע את החברה הכי טובה שלהם
"למכור" לצה"לנו היקר את החבר המת שלה ואת כל הטראומות הנלוות
מסביב.
יש לנו את החברה הכי טובה של ענבל שחושבת רק על איך לעבור את
התיכון ושמנסה לגרום לענבל לחיות קצת כמו בת שמונה עשרה
נורמלית ולעזוב לרגע את כל הפילוסופיות בצד, בנוסף היא מאוהבת
באחד מהמורים שלה...
סומק עלה והציף את לחיי, איך הוא יודע?
איך הוא יכול היה לדעת?
והריי שאין טעם להכחיש, או להעמיד פנים ולשחק איזה משחק...
כי הריי זו המציאות.
בושה הציפה וכיסתה אותי. באותו רגע מישהו כאילו הציב לי מראה
גדולה מול הפנים... התבוננתי בעצמי שוב ושוב. והבנתי שאני לא
אוהבת את מה שאני רואה. והחלטתי שאני רוצה להפסיק להיות מאוהבת
בו.
כן, פשוט להפסיק.
למרות הקיץ, את האוויר לבשה קרירות. וערב ירד בחרישית על הכל.
הלכתי הביתה.
אמרתי לליאל שאני הולכת לעשות סידור כלשהו או תירוץ אחר, אני
כבר לא כל כך זוכרת.
הלכתי ברחובות חושבת על התפקיד הראשי. שאמנם עדיין לא היה
באופן מוחלט שלי. קדמת במה, תשואות הקהל, להיות כוכבת, לזכות
בתשומת לב כולם. גם אלו שמעולם לא רצו להקשיב לי יאלצו לעשות
את זה במשך ארבעים דקות בקירוב. הם לא יוכלו להסיט את עיניהם
ממני. אני לא אתן להם לראות שום דבר מלבדי. הכל יעלם, כל
העצים, מבני בית הספר. כל אבן או פיסת אבק יחווירו ורק ידגישו
את מציאות קיומי, את הקול שלי, את הנוכחות שלי.
ואז ראיתי את אימא שלי הולכת, ראשה שפוף לאט בנחת ובשלווה.
נראית כל כך שקועה בעצמה, עד כדיי פגיעות ממש. בהליכתה נדמה
שכאילו ילדה בת שתיים עשרה הולכת מולך, אימא שלי. ואז רצתי
לעברה, התנפלתי וחיבקתי אותה כאילו היא הבת ואני האם. היא
האפרוח הזקוק להגנה. היה משהו כל כך מושך בהליכה שלה, כל כך
עניו וצנוע. צנוע כמו ילדה בת 12 שהולכת שקועה במחשבות על משהו
שקרה בבית הספר. ובהליכה המדודה, הצנועה הזו. שיש כאלו שאולי
ייחסו לה הערכה עצמית נמוכה, או חולשה, היה יופי שאין ערוך לו.
והיא גרמה לי לרוץ אליה כמו ילדה קטנה לחסות בצל שערה החלק
והרך שירד עד הכתפיים מסתלסל בעדינות, לנשום אותו חסר ריח שמפו
או אבק, מדיף ניחוח של ניקיון. ואז באותו רגע שהיא שאלה מה
שלומי לא הייתה לי תשובה אחרת מלבד "הכל טוב" שיצא בצווחות של
אפרוח קטן המסתופף תחת כנפי אמו.
"את כבר לא בבית אלה, ילדה שלי".
כן אני יודעת, החזרות והלימודים, אבל עוד מעט הכל נגמר, נחזיק
מעמד. מריחים כבר את הסוף. נראה לי שאימא שלי אפילו רחרחה אותי
כדיי לוודא שהכל בסדר איתי. אני, אלה, הקוטרית הנצחית בנאום של
אופטימיות קוסמית.
הלכנו יחד הביתה. אני בין תרגיל במתמטיקה לחיבור באנגלית,
חשבתי איך אוכל לשחק בת טיפש עשרה מאוהבת - מתאבלת על מות
אהובה. אלמנה ללא בעל בגיל תשע עשרה, אם אפילו פעם אחת בחיי לא
הרגשתי מאוהבת, אפילו לא בקצות האצבעות של הרגליים או אפילו לא
בקצות הריסים. היה אולי בחור אחד שהצליח איכשהו לגרום אצלי
לתזוזה של פרפרים, פרפרים קטנים בעצם, גלמי פרפרים זה יותר
מדויק. עמית נדב המדהים של השכבה מעלינו, טוב אבל זה בעצם בגלל
שהוא היה טייס, יותר נכון רצה להיות ואח"כ גויס לשלדג (כן ממש
הרגשתי מיוחדת ששאלתי אותו מה הוא עושה לאחר הגיבוש הכושל והוא
רכן מעל אוזני כממתיק סוד ואמר "שלדג" - יחידה שאפילו צה"ל
עצמו מכחיש את קיומה, זהו כוחו של צה"ל להעלות סקס אפיליות
בשתיים או בשלוש רמות יותר) מה יש שם בשמות היחידות האלו שגורם
להעלאת קרנם של אלו שכמה ימים קודם משכו לנו בצמות והופך אותם
ללא פחות מאלי האוויר הים והיבשה. שועטים ברעם עוברים בזעם על
מרכבות אש מול אויב זר ואכזר על אדמה בוערת עצובה ורועשת מדם
אזרחיה. טסים בהדר יחד עם המלאכים בשמיים, עם מבט מטושטש עולים
מן הים בשקט בדממה ללא תווי פנים ברורים. עוטים עליהם שרביט
סודיות ומטה תהילה. נחשפים רק באות משמם.
מה יגרום לי להתאהב באחד מהם? סרקתי תחת עפעפי העצומים את
הסיכויים והאפשרויות אולם רק שמעתי את לבי פועם וחשתי בהבהובי
העצב שבתוך תאי מוחי. כלום דבר.
את לא מרגישה משהו? שאל ליאור.
התבוננתי בו ואח"כ בטקסט שוב בטקסט ואח"כ בו.
אני לא מרגישה כלום אמרתי כמעט בלחישה.
אז תנסי לעבוד על זה, אלה.
הוא לא היה יכול לומר לי דבר מלבד זאת.
אפילו לא התרגשתי שהודיעו שאני הדמות הראשית במחזה, למה שאתרגש
אם אותה דמות אבדה את אהוב ליבה.
היא תתגבר, אמרתי בשקט, תמצא לה מישהו אחר היא עוד צעירה.
היא עוד לא יודעת את זה, ההלם עמוק מידיי, היא לא נפרדה ממישהו
ויודעת שהוא שם עדיין חי וקיים. הוא מת, אלה, תביני הוא מת כמו
שאח מת כמו שאבא מת, הוא מת. ובנוסף לכך הוא מת...
על מזבח המולדת, אמרתי יחד אתו. הוא נשא אליי את עיניו.
כן בדיוק על מזבח המולדת.
פתחנו את הרדיו.
מזג האוויר היה נוח. התנועה באיילון זורמת כרגיל... פיצוץ זה
מסיבה, זה מבחן שבוטל, זה משהו משמח מפתיע. זה משהו קטן נקודתי
רעם וכמה גצים, משהו שעושה חבלן משטרה שהוא מוצא חפץ חשוד...
לזה איך קוראים? איך ניתן לכנות זאת בשם? רעש אדמה מלווה
בדמעות וצווחות של מלאכים?
בדיוק לפני חמש דקות.
זאת אומרת שהאדון בבית הקפה הספיק לנשום משהו כמו 30 נשימות,
ואפילו כלל לא לחשוב על כך? על מה הוא חשב באותו רגע?
הרגע הזה שמדובר עליו.
בדיוק אלפית השנייה לפני ש...
כן לפני שהכל התפוצץ.
החייל באוטובוס הספיק להכניס את החוגר לכיס המדים. לדבר
בפלאפון? לחשוב על החברה? על הבית? על שביזות יום א'? ב'? ג'?
על התפקיד? על המפקד? על קורס קצינים, אם לצאת או לא? על המבחן
שבקורס? על העובדה שהוא מאחר? על מה שהיה אתמול במסיבה או
בטלוויזיה?
כל זה בערך לוקח ארבע וחצי דקות של נשימה.
בינתיים איש עולה, נכנס, מתיישב באוטובוס עם מעיל גדול, על מה
הוא חושב?
על כמה חם לו עכשיו?
על כובד חגורת הנפץ שהוא נושא בעודו הולך ברחוב הומה אדם?
יכול להיות שהוא הספיק להביט בעיני האדון שישב בבית הקפה?
דקה לפני הוא חצה את הכביש והתבונן באישה ובכרסה שבין שיניה.
היא סובבה אחריו את ראשה.
ואחר, המשיכה לצעוד במהירות.
האדון בבית הקפה דבר בפלאפון, עיניו ממוקדות בטבלאות שבמחשב
הנייד שלו.הוא החליף מס' מילים עם המלצר, אולי בקש חשבון? מי
יודע מה עבר לו בראש.מי יודע מה הוא הרגיש באותו רגע. האם
הנשמה חשה? מריחה את מותה? כיצד הגוף לא חש שעוד כמה רגעים
יטלו ממנו את הדבר היקר לו מכל? בעודו עומד מול המראה מתגלח,
בעודה עומדת, מסדרת את המדים, מתאפרת לעבודה. האם הם לא
מרגישים דבר. האם זהו המוות? לא מרגישים דבר, האם לא שומעים
איזו בת קול יוצאת לכל הרוחות ומכריזה באוזני אותו אדם "בבקשה
ממך אל תלך לשם, אל תעלה על האוטובוס הזה, בבקשה ממך תן לי
לחיות, תן לעצמך לחיות, הריי אתה רוצה לחיות לא כן? כיצד זה
קורה ככה פתאום, ללא התראה מוקדמת, ללא שום שהות לאדם להתכונן
לקראת מותו שלו? זרים רואים את גופתו מרוחה בכל עבר ואפילו
יקיריו לא יודעים שמת. הוא מת כל כך עד כי שינה צורתו. לעיתים
אף אבד כל צלם אנוש וכולו רקמות מתות, חרוכות.
האם כאב לו?
כאב מאוד?
איזה מן כאב הוא זה שכל גופך מתפוצץ לכל עבר? כמה שניות של
חיים אתה עדיין מספיק להרגיש בכאב? אילו בן אנוש היה מנסה
לדמיין את זה הכאב היה בוודאי נכנע תוך דקות ספורות או.איזה מן
כאב האדם חש? אולי זהו הכאב של חוסר היכולת, ואוזלת היד שלו
לעמוד ולראות את כולם בוכים מול בור ריק. כאב לא מוחשי כאב של
לא להיות מוחש. כאב עמום של היותך לא מורגש. שאתה כולך חסר
נשימה. שכן נשימה משאירה הבל כלשהו על גוף אנושי.
של היותך רק נשמה.
הגוף נגמר אחרון.
הנשמה היא זו שחשה בפרפורי המוות.
עוד לפני שהכל מתפוצץ לרקיע.
היא נושמת את נשימותיה האחרונות.
אילו רק יכלה לדבר.
פיגוע תופת ב... ישנם... הרוגים... פצועים... כתבנו בשטח מדווח
שמדובר במחבלת מתאבדת. המשטרה מבקשת מהסקרנים להתרחק מן המקום.
צה"ל החל בפעולות בשטחי הרשות. האם זהו אות שמדיניות החיסולים
של רה"מ נכשלה? ראש האופוזיציה קורא לרה"מ להתפטר. שרים טוענים
כי יש לשוב במהירות האפשרית לשולחן המו"מ, רק הדברות היא
הפתרון.
הדברות היא הפתרון.
היא הפתרון.
פתרון.
?
לא פתרת אף תרגיל?!
נו אמרתי לך כבר בטלפון שלא.
היא מתבוננת בהשתאות במחברתי מדפדפת בקדחתנות דף אחרי דף וכל
מה שהיא רואה הוא רק נתונים שרטוטים כותרת "פתרון" ואחריה כמה
דפים ריקים וכך חוזר חלילה.
לא היה לך אפילו שמץ של פתרון? קצה חוט?! היא מנסה בכל זאת.
את רואה את התשובה, לא? את מוכנה לעזור לי או מה? שתהיי חוקרת
למדעי המוח אני ארשה לך לעשות הצצה קטנה למוח שלי ולנסות לתקן
את הפקשוש הקטן שיש שמה, בינתיים...
יש לך מבחן מחר. בסדר. אני מצטערת, בואי נראה מה לא הבנת.
וכך אנחנו יושבות בשקט בחדר שלי אני מקשיבה, כותבת, שואלת ליאל
מסבירה בסבלנות. כך היה מאז ומעולם. מאז תחילת כיתה ט'. ליאל
עושה שבע יח"ל מתמטיקה, אלה שלוש. אפשר לסמוך עלייה שהיא תמיד
תהיה הנקודה במרחב שאוכל לזהות ללא טעות שתעשה הכל כדיי שאבין
וגם תצליח לגרום לי להבין. אלילת מתמטיקה, מלאך שלי.
מידיי פעם אנחנו מפסיקות מפטפטות אוכלות סעודות דשנות שאימא
שלי מביאה.
זה סיימנו.
זה עבר מהר משחשבת.י
הכל בסדר, אלה?
כן נראה לי שלא תהיה לי בעיה עם המבחן מחר. תודה יקירה מה
הייתי עושה בלעדייך. חיבוק ענק.
איך מתקדם המחזה?
נחמד.
זהו? בד"כ אחרי שאלה כזו הייתי זוכה לקבל איזו סצינה מרגשת
בביצועך כדי להמחיש לי כמה נחמד. קרה משהו?
ואז צלצל הפלאפון של ליאל.
על הקו, החבר החדש שלה.
"היי" שכמעט יוצא מגדרו, איך מקפיד מאוד להשמע מאופק (ללא
הצלחה) נוסף לאור שנדלק באישונים ברגע שקלטו את המס' על הצג.
"מה שלומך" מתרגש קצת בטון שמנסה להתמתן ולשדר קצת קרירות.
היא מתיישבת על המיטה שלי בפוזה של בחורה שמדברת עם חבר שלה.
משחקת בקארה שלה כדיי לשחרר קצת קיטור. מדברת בקול שאפילו אם
לא היה לך מושג קלוש בשפה העברית הייתי מבין ללא ספק שמדובר
כאן בבחורה שמדברת עם חבר שלה.
הבנתי שליאל הולכת להשאר אצלי הרבה זמן. השעה הייתה כבר עשר
וחצי ולא מדובר בשיחה שהולכת להסתיים עשרים דקות.
תגידי לו שיתקשר לקו שלי בחדר.
אמרתי והלכתי להכין משהו לאכול.
באחת בלילה ליאל פשוט נרדמה על המיטה שלי. צלחת עם חביתה
וגבינות שהיא אוהבת לידה, מלאה כמו ששמתי אותה לפני שלוש
שעות.
ליאל.
מה קרה קפצה בבהלה.
בוקר, קומי יש לך שעת אפס היום.
נרדמתי אצלך?
הנהנתי.
זאת אומרת שיש לנו חצי שעה נסיעה לבית הספר?
יפה מאוד את חושבת יפה על הבוקר, בואי אימא שלי יכולה להקפיץ
אותך. ליאל קפצה מהמיטה הסתדרה וירדה למטה.
נו אז מה שלום, איך אמרת שקוראים לו? שאלתי אותה אחרי המבחן
במתמטיקה.
הוא אמר לי שאנחנו לא נדבר כמה ימים ושאני לא אדאג.
אז מה, את מפחדת שהוא בוגד בך?
הוא בשכם מטומטמת!
אני יודעת אני פשוט נהנית למתוח אותך קצת.
אלה אני מפחדת...
מה אמרת שהוא עושה בצבא?
לוחם.
מעניין המהמתי.
חככתי את אצבעותיי בסנטרי וחשבתי...אני ממש מתגעגעת אליו.
או... כולי עצב אמרתי בלי הציניות שמלווה אותי בכתיבת שורות
אלו.
אל תדאגי...
אלה, אני מפחדת שיקרה לו משהו
ליאל בחייך את זו שיודעת מתמטיקה, מה ההסתברות שלו יקרה משהו
דווקא לו מכל החיילים
אלה זה לא משנה...
תפסיקי להתעסק בדמיונות... תקווי שיהיה בסדר.
אני יודעת, אני יודעת, אני סתם קצת לא מאופסת. ואז היא מתחילה
לספר לי בפרוטרוט את כל תוכן השיחה שהתרחשה אמש. שחלק ממנה
בייחוד הצחוקים המתחנחנים גונב לאוזניי.
טוב ליאל יש לי חזרה, חייבת ללכת, ואל תדאגי יותר מידיי בסדר?
התחבקנו ואני נכנסתי לחזרות.
"אני מפחדת שיקרה לו משהו..." חיקיתי את ליאל את הטון בו היא
אמרה את הדברים את האופן בו היא הביטה בי. לקחתי את הטונים
שלה, הגברתי והנמכתי במידת הצורך.
יפה אלה, זה היה טוב מאוד היום.ההכנות לטקס יום השואה היו
בעיצומן ואנחנו השמיניסטים היינו פטורים מלקחת חלק בטקס. למרות
זאת חלקנו מצא לו מפלט בגזירה והדבקה, בסידור ציוד ההגברה
ובאיסוף קטעים להקראה בטקס. "הנידונים לזיכרון" היה רשום מתחת
לתמונת אנשים עומדים בתור כנראה לאקציה.
מסכנים, מתו במיתה משונה שכזו ואנחנו דנו אותם לחיות בטירת
זיכרון רדופת שדים ורוחות פחדים ודמיונות.
רק זיכרון זה כל מה שיש לנו לתת?
כיצד אפשר להביע סבל של שנים? של גיהינום ממרק, של ייסורים
שמוציאים אדם מגדר אדם והופכים אותו לאחד מגלגלי הרקיע או שרף,
כיצד בדקה ניתן לדחוס הערצה לאותם מלאכים שחיו בגיהינום עלי
אדמות? ועוד דקה שבה לא נאמר דבר? וכיצד מילים יכולות לבטא את
החיות של אדם שנשרף ונחנק באדמה קרה ומנוכרה לא לו? האם זה כל
מה שיש לנו לתת לכם, שישים ריבוא מבני עמנו, שאפילו שמות אין
לחלקכם? האם יש איזה משהו שבו ניתן לנו להוציאכם מכלא הזיכרון
ולהעביר אתכם ולו במעשה פעוט אחד להיכליי הקודש לו אתם
ראויים?
אתם ראויים ליותר מאנדרטאות, יותר מטקסים, יותר מדקת דומייה
אחת בשנה.
הם עברתם את כל זה רק כדיי להזכיר לנו לא לשכוח?
האדם הוא יצור סדיסטי במקצת, כדיי לזכור הוא צריך פרטיי זוועה
העולים מעבר לכל דמיון, לעבור חוויה רגשית להתרגש להרגיש.
אולם לפעמים הוא נוטה לשכוח מרוב פרטי הזוועה מדוע.
מפני שאתם יהודיים, אכן זה פשוט יותר לזכירה מפרטי זוועה,
עובדה ולא פרט מהמם.אולי בגלל שזו עובדה פשוטה כל כך שמקפלת
בתוכה את מהות הכל אולי בגלל זה כולם נוטים להתעלם ממנה ולטבוע
בזוועה.
באמת שזה פשוט זוועה אמרה ליאל, הם לא יכלו לשחרר אותו בערב
פסח?
המילואים גויסו. מן הסתם, לא ישחררו את הסדירים.
נכון, אני יודעת זה עדיין...
מאכזב?
כן אפילו מאוד, אין לי חשק אפילו לעשות את הדברים שתכננתי שלא
קשורים אליו
את יודעת שגם את ליאור גייסו?
איך את יודעת?
זה לא סוד או משהו כזה.
ומי יערוך אתכם חזרות?
אני מניחה שהבמאי, נשכבתי על הדשא ועצמתי את העיניים השמש זרחה
מבעד לעיני העצומות, מאירה כל כך חזק, ברקע נשמעו קלידי פסנתר
עוברים בין כל מיני סונטות מתוקות מדיפות ריח טרקלינים וערבי
סלון כאילו אין מלחמה בעולם...
את יודעת מה ליאל?
מה?
בואי.
לאן?
אל תשאלי שאלות.
למזלי האוטו שלנו, נמצא בחזית הבית, מחכה רק לצאת למשימתי
הזדונית, לקחתי מצלמת וידיאו. ונסענו.
לאן?
את רוצה לראות את חבר שלך לא?
עברנו את העיר והגענו למרחבים הפתוחים, כביש ראשי חוצה שדה או
אדמת בור. הרדיו ניגן שירים שמחים ושירים עצובים, התנועה הייתה
פקוקה או לחלופין זורמת. הזמן עבר והפך לקילומטרים או לחלופין
לכמה מבזקי חדשות שלא השתנו מידי שעה, השניות והדקות הפכו
למחשבות לתמונות ולקצת רוח שנכנסת דרך החלון לשמש ששוקעת יפה
בקו האופק
תתקשרי אליו תגידי לו שהגענו.
אני מניחה ששנינו היינו כל כך מטורפות מבגרויות, מלחץ, מעשרות
אלפי דברים שצריכים לעשות ולהספיק ולמרות זאת היינו משועממות
עד טירוף עד כדי כך שניקח את האוטו וניסע לבסיס שכוח אל. וזאת
עוד בלי להתווכח, בלי להתדיין בנושא. בלי לחשוב מה אם...
ש"ג עצבני זרק לנו מסכות אב"כ ואמר לנו להמתין,
היי תחבשו אותם צעק לעבר האוטו.
נו מה קורה איתו? למה לוקח לו כל כך הרבה זמן?
בבסיס ניכר היה שמשהו לא כרגיל.
פטרולים גדולים סבבו את גדר המערכת. מהבודקה הקטן נשמעו צווחות
של מכשירי קשר וקולות אנושיים. תנועה ערה של רכבי שטח צבאיים
נכנסה ויצאה. חיילי צעצוע ממתינים בתוך הרכבים לראשו של הש"ג
שיציץ ויאשר האם הם בתוך המשחק או מחוצה לו. ערב התגלה. השמש
נעלמה רק פס אדום לכל אורך קו האופק וכמה חתיכות של כסוף
מעליו.
מה קורה כאן?
נשמעו צעקות, ריצות. חיילים הציצו לרכב שלנו.
אלה, למה באנו לכאן?
חשבתי שאת רוצה לראות אותו. סיננתי מתוך המסכה.
זה מפחיד זה נורא.
כאן זה אולי פשוט אמיתי בלי שום קלוז אפים בלי פניי לוחמים
מטושטשות, בל עריכה בלי צנזורה.
דמעה זלגה מתחת למסכת הגומי שעטתה ליאל.
זה נורא אלה, איזה עולם נורא זה, היא נגעה בפניה בניסיון למחות
את הדמעה וכל מה שידה חשה היה גומי עבה בעל תווים גסים.
נראתה תנועה ערה סביב הבודקה, משהו קורה שם. צעקות, קולות
רימוני נפץ נשמעו באוויר. זה לא כמו שזה נשמע בסרטים אפילו לא
במערכת קולנוע ביתית הטובה שתהיה, זה נשמע כל כך חזק כמו
בסיוטים האלו שפקדו כל אחד מאתנו באיזה לילה מלילותיו. בהם
אנחנו מרגישים את המוות, בהם אנחנו חשים כאילו כבר הרגשנו הכל
חוץ מהמוות, או חלום כל כך נורא שבו מעשיי זוועה שעולים על כל
דמיון.
מתוך העשן והאבק מתקרבת אלינו דמות, וליאל משום מה ליאל יוצאת
מהאוטו רצה לעבר האבק העשן.
הרדיו מנגן את פינק פלויד.
So, do u think u can tell
Heaven from hell
Blue sky from pain
היא מתחבקת עם הדמות עטוית המדים הכבדים והנשק.
ואז המסנן שלה נתקל במסנן שלו, הם כמו זוג עכברים מחככים
מסננים, הוא מסוכך עליה במעיל העבה שלו. מרים אותה.
ואז היא.
כן.
היא.
פשוט משחררת את המסכה שלו ושלה.
והם מתנשקים.
פיצוצים עזים נשמעים ברקע.
השמיים מוארים בפצצות תאורה.
קולות מגפי חיילים מרעידים את הקרקע.
רעש של כרוז הקורא לכל החיילים להתייצב בעמדות.
זהו מצב אמת לא תרגיל אני חוזר מצב אמת.
סוף העולם.
אני מוציאה את המצלמה לוחצת עלRECORD .
מחיאות כפים עזות עולות, ליאל ואני בכלל לא שומעות אותם.
מישהו דוחף אותי.
מיוזע עם מדיי מילואים, נשק ואבק שריפה בעיניים.
ליאור.
ידעתי שאסור לי להשאיר אותך כאן לבד, את תמיד עושה מה שאת רוצה

ואז אני מתעוררת כמו מסיוט, פקחתי עיני מול היום החדש, כ"ז
ניסן - יום השואה. ליאור נהרג במבצע חומת מגן.
ספרתי לליאל את החלום.
לבסוף החלטתי לחזור בי מהחלטותיי המהפכניות לשנות סדרי עולם
במחזה.
בקשתי רק להקרין את הסרט שצילמתי באותו אחה"צ סוריאליסטי
בבסיס.
את יודעת בסוף מסתבר שזה היה תרגיל, דווחה לי ליאל.
ואני כבר חשבתי ששניכם נחשפתם לחומר כימי ותמותו בקרוב.
ליאל והבחור שלה מסירים את מסכות האב"כ מתנשקים ברקע הפיצוצים
הרעידו מעט את גלמי הפרפרים הזעירים שתלויים אצלי בבטן, מסרבים
עדיין להפתח... ליאור המשיך לההרג ללא הרף בחלומותיי ולקום
לתחייה מידי יום ביומו בחזרות.
אולם יום אחד ליאור נמוג ממש מול עיני.
הלכתי בת"א ברחוב אלנבי לכיוון שוק הכרמל שקועה כולי במחשבות.
לא היה לי זמן לחשוב האם אני רוצה להעלם או שלא אכפת לי לתת
לעצמי להתגלות, ראיתי אותו הולך מחובק איתה
עם היד ששלחה את ההודעה שגרמה לו מן הסתם לחיוך באותו הבוקר.
היא הפכה בבת אחת מוחשית אולם אינני זוכרת כיצד היא נראתה. הוא
לא אמר דבר חוץ מ"היי" והמשיך ללכת, אפילו לא אמר "זו אלה אחת
התלמידות היותר מוכשרות שלי, היא נבחנת ללהקה צבאית, אני מאמין
שהיא תתקבל אפילו ללא הקשרים שלי". אחרי שהם חלפו על פני
עצרתי, כבשתי פני ברצפת הרחוב, ואז שוב חזרתי לנשום אין לי
מושג כמה זמן נשימתי נעצרה אולם ברגע שהתחלתי שוב לנשום, עשיתי
זאת כאילו הייתי אחרי צלילה ארוכה. הלכתי והתנשפתי והתנשפתי.
ואז הדבר הראשון שחשבתי עליו היה להתרחק מאזור תחנות האוטובוס
והכניסה לשוק ההומים אדם ולכן מועדים לפורענות כפי שאימי
הזהירה אותי כל אימת שיצאתי מהבית. המשכתי ללכת לתוך השוק כל
צעד שעשיתי הכאיב לי. הרגשתי שלגופי אין אפילו קרקע בטוחה
לדרוך עליה אלא הוא דורך בחלל, בואקום ששואב ושואב. בחנתי את
פניהם של העוברים והשבים. איש לא נראה לי חשוד במיוחד. כל פרקי
התפוקקו והלב שלי הלם כ"כ חזק עד שחששתי שהוא הולך להתפוצץ.
כאב לי כ'כ וידעתי שאין תרופה או רופא שיכולים לחסוך ממני את
התחושות הללו.
"גוזל שלי את גדולה עכשיו, אבל תמיד תשאירי הגוזל שלי" נזכרתי
בדברי אימי שלוו בחיבוק, אבל אפילו את, אימא, כבר לא יכולה
לעזור לגוזל שלך לגרש את החושך, להלחם בפחד ברוחות ובשדים, לתת
נשיקה שתרפא את המכה כי הפצע הזה הוא בכל הגוף והוא מתחיל עמוק
מתוך הנשמה, קוראים לו נעורים. המשכתי ללכת והתחלתי לבכות.
שבועיים חלפו מאז פגישתנו המקרית. שנתקלנו זה בזו שוב זה היה
כאילו לא ראיתי אותה מעולם.
"מה עם המיונים?"
"אני לא מתכוונת להמשיך לשלב האחרון" ואז פטרתי עצמי באיזשהו
תירוץ והמשכתי ללכת בצל של עצמי.
ההצגה הייתה מוצלחת. וששרתי את שיר הסיום "הולכים אל הלא נודע"
(שהיה האלטרנטיבה המקורית שלנו ל"עוף גוזל" הנדוש) לא חשתי
שאני נוסכת במישהו איזו תחושת בטחון, שבכל צעד שילך בכל תנועה
שיעשה אשמור עליו. לא ידעתי מי שומר עלי, מי מבטיח לי שאקום
אחרי שאפול בפעם הבאה ואיך אראה לאחר מכן. מעגל קסמים שכזה,
ואני אסורה ללכת במסלולו, ללכת יחד עם כולם, אל הלא נודע







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תגיד, אתה באמת
חושב שזה רעיון
טוב?




אדם לאלוהים,
שנייה לפני שהוא
תולש ממנו צלע


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/3/04 10:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עינת צוברי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה