עמדנו שם מחובקים והדמעות שלה הרטיבו את החולצה החדשה שקניתי.
היא עמדה עם הגב לארון שלו.
אימא שלו התעקשה שהטקס יהיה עם ארון פתוח,
לא ממש הבנתי למה.
על יד הארון שלו עמד הבחור המוזר הזה שכולנו הכרנו אבל אף אחד
לא באמת חיבב אותו, אני לא חושב שזה אשמתו, הוא היה קצת לא
בסדר בראש מאז התאונה, מאז שפגע בו רכב. אני מניח שפשוט היינו
נחמדים אליו מתוך רחמים. הוא ניגש אליי והתחיל לשאול שאלות
כמנהגו.
"אתה חושב שזה כאב לו?"
"למה הם השאירו את הארון שלו פתוח?"
לא ידעתי מה לומר אבל האמת היא שלא ממש הקשבתי לו. חשבתי על
הפעם האחרונה שראיתי אותו. ישבנו מול חוף הים, כמה ימים אחרי
שהם נפרדו. היא הייתה בתקופת המעבר שלה והוא היה שבור. לא
ראיתי אותו מעשן כל כך הרבה לפני זה.
"מאז שנפרדנו, שום דבר לא מצליח לי! אפילו לא טבעות עשן".
"אולי אם תעזוב את הבקבוק ותנסה להחזיק את הסיגריה עם שתי
ידיים זה יצליח לך", צחקתי והסתכלתי על הג'וינט המונח לי ביד.
לקחתי עוד שאיפה והוא הוסיף עוד עץ למדורה הצנועה שלא ממש עשתה
את התפקיד שלה בלחמם אותנו או שאולי פשוט לא הרגשתי את זה. עשן
הסיגריות והמדורה הפך לאחד, איבדתי תחושה של מרחק ולא יכולתי
להבחין מתי אנחנו נגמרים ומתי המדורה מתחילה.
"אני נכנס למים", הוא אמר וניסה לקום.
"אתה לא הולך לשום מקום", גערתי בו.
אני לא יודע מה קרה לי, אולי זה היה הסם, אולי האשמה אבל באותו
רגע עצרתי בו מלוותר על הכל.
"אף אחת לא שווה את זה", אמרתי לו.
הוא חייך ונשען עליי, "לא ידעתי שאיכפת לך", אמר ונרדם.
חודשיים אחרי הלוויה שלו העדתי מטעם ההגנה בבית המשפט. סיפרתי
להם איך לנהג לא הייתה כל אפשרות לעצור, איך הוא, מתוך בחירה,
חיכה לרכב שיגיע ואז התפרץ לכביש.
אימא שלו פרצה בבכי כשהשופט זיכה את הנהג הדורס מאשמה ולא
הבינה איך ייתכן שבנה יעשה כזה דבר, ועוד בגלל מה?, בגלל
בחורה?!.
הסדרנים הרגיעו אותה ואני לעומת זאת הרכנתי ראש ויצאתי מהאולם
מבלי למשוך תשומת לב.
אולי לא הייתי צריך לספר לו עליה ועליי.